השלט לדלת הכניסה תמיד היה בעייתי אצלי, בעיקר כי תמיד רציתי שלט מיוחד, שאין לאף אחד אחר, וגם שיהיה עם הומור, כדי שאנשים ייכנסו אלינו הביתה תמיד עם חיוך.

היה לי גם מן פחד אידיוטי כזה, לכתוב את השמות הפרטיים של האנשים הגרים בבית, מחשש עין הרע (Tfu-Tfu-Tfu).

אז ה-מון שנים בכלל לא היה לנו שלט על הדלת, כי לא מצאתי אחד כזה, שיתאים לי בול.

ועכשיו נהיה עוד יותר מסובך, כי לילדים שלי, שגרים איתי יש שם משפחה אחד, לי יש שם משפחה אחר, ולדורון (איך נכנה אותו? בן זוגי? יְדוּעִי בַּצִּבּוּר?) יש שם משפחה ארוווווך משל עצמו.

ואז יום אחד הסתובבנו בנחלת בנימין, ופת-אום ניצנצה אלי מרחוק בסטה צבעונית וקורנת במיוחד.

ועוד בטרם הגעתי אליה, בעודי שועטת לעברה בנחישות, כבר הרגשתי בליבי פנימה, שהנה, מצאתי את אשר ביקשתי.

וככה הִתְוַדַּעְתִּי לעמית בקרסקי המצחיק, המקסים והסבלני, שעושה שלטים בהתאמה אישית, כשכל שלט יותר מדליק מִמִּשְׁנֵהוּ.

ואחרי התלבטויות רבות, כי כבר סיפרתי לכם עד כמה אני מחזיקה מהחשיבות של שלט דלת הכניסה, בחרנו את השלט הזה, שאתם רואים כאן.

20151113_183710

אז נכון שמי שעומד בחוץ לא ממש יודע מי גר בפנים, אבל הי… לפחות הוא נכנס עם חיוך.

ומכאן אתם יכולים להגיע לאתר של עמית בקרסקי.

האמת, שאני אוהבת מילים כתובות, שתלויות אצלי בבית, ויש לי המון כאלה, בכלמיני פינות.

כשאני רואה באיזושהי חנות שלט שאני מתחברת אליו, ישר אני מרגישה אליו קירבה, כאילו שהוא נעשה במיוחד בשבילי.

למשל השלט הזה, שמצאתי באיזו גלריה בארצות הברית, שמְאַחֵד במכה שתי אג'נדות משמעותיות בחיי, הקוּלִינָרִית והנִקְיוֹנִית:

photostudio_1447437824218

או השלט הזה, גמכן מארצות הברית, שאיך שראיתי אותו, ישר הרגשתי אליו חיבור משפחתי:

photostudio_1447437983630

את השלט הזה קניתי בחנות של יודית סימן בלהביםבעיקר בשביל הילדים שלי, כשעמדו, כל אחד מהם  בנפרד, אבל בו זמנית, בפני איזושהי החלטה משמעותית שהיו צריך לקבל בחייהם.

20151113_194254

את התמונה האייקונית הזו קנה לי הבן שלי בפריז, כיוון שידע כמה עוצמה אני שואבת מלהתבונן בגברת הזו, שמזכירה לי, כי לפעמים אני שוכחת, שכל דבר בעולם שאני רוצה- אני יכולה לעשות!

20151114_101358

וככה נראית דלת היציאה מהבית, לעוד יום נפלא בחיים… אגב, המדבקה המעצימה "זהו עוד יום נפלא בחיי" היא מ"מירבי", חנות אינטרנטית למטפלים, מאמנים ומנחי קבוצות.

photostudio_1447437935954

זוהי דלת המקרר. מצד אחד מחנכת לאהבה, להשכלה, ולאכילה נכונה, מאידך משתתפת בצערם של הילדים (אין מה לאכול בבית הזה), ומצד שלישי מזהירה מפורשות את כל בני הבית משימוש לא מושכל במילים או במעשים בתקופת ה- PMS (תסמונת קדם וסתית) של בנות המשפחה.

IMG_20151113_200209

כשהייתי נערה, כל החדר שלי היה מלא גרפיטי של שירים ומשפטי חוכמה, מעצימים כאלה, שכתבתי בטושים על הקיר, ששיננתי אותם, השכם והערב, עד שהפכו חלק בלתי נפרד מתפיסת העולם הפנימית שלי.

לפני שנתיים בערך, כשלא הצלחתי למכור את הבית שלי בלהבים, התעוררתי באמצע לילה אחד, והרגשתי שאני זקוקה לאיזו מנטרה מול הפרצוף, שתרגיע אותי, ותזכיר לי שהכל זמני, כולל הזמן הזה שלא קונים את הבית.

וככה מצאתי את עצמי, באמצע הלילה, כותבת את הגרפיטי הנ"ל על כל אחד מקירות חדר השינה שלי, כדי שיתייצב מולי בכל פוזה שהראש שלי ישהה על כרית השינה.

סבלנות

בבוקר, הילדים הסתכלו עלי בחוסר אמון משווע. לא ידעו אם לבכות או לשלוח אותי לאישפוז. "כל פעם מראים בטלויזיה, בכלמיני תוכניות כאלה של "אמא מחליפה" או "סופר נני" אמהות הֲזוּיוֹת כאלה, וכל פעם אני אומרת לעצמי, איזה מזל יש לי, שאמא שלי כזאת נורמלית ונהדרת" אמרה הבת בפירגון, "אבל עכשיו, עם כל הגרפיטי האלה על הקירות, אני כבר ממש לא יכולה להגיד  עליך שאת נורמלית…"

מצאתי ששלטים עם מסרים, נותנים הרבה כוח ומוטיבציה, בעיקר אם הם תקועים לנו מול הפרצוף, ואנחנו חשופים אליהם, ומשננים אותם לעצמנו כמו מנטרות.

ויש שלט אחד, שאני אוהבת במיוחד, גם בגלל המסר שלו, שהוא הכי אני, וגם בגלל שעשיתי אותו לגמרי בעצמי. כיום הוא תלוי בשירותים, כדי שיהיה תמיד מול הפרצוף של כולם, יכניס לפרופורציות, וירגיע מראש…

photostudio_1447437538619