לפני הרבה-הרבה (אולי 15) שנים רציתי לעשות הסבה מקצועית. ועם מי מתייעצים כשלא יודעים לאיזה כיוון לקחת את ההסבה? נכון, עם גרפולוגית. 🙂

שילמתי ה-מון כסף, ושלחתי את כתב היד שלי לגרפולוגית מאד מקצועית ונחשבת.

שלחה לי חוברת עבת כרס, שהיו כתובים בה ה-מון דברים על עצמי.

אחד הדברים שהפתיעו אותי מאד, הייתה העובדה, שכתב היד שלי מצביע על כך שיש לי ה-מון הדחקות.

הדחקות? לי? בעלת המודעות העצמית הגבוהה??? קשה היה לי להאמין.

בכל מקרה, ההסבה המקצועית שהיא הציעה, בזמנו, לא כלכך נראתה לי, וכדי לקבל תמונה אמינה וברורה יותר של "מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה", החלטתי לחקור את הבתוכו של האימ-אמא של הנפש שלי, והלכתי, לראשונה בחיי, לפסיכולוגית.

הפסיכולוגית, שרגילה הייתה לטפל בבעיות נפש הרבה יותר מורכבות משלי,  החליטה לעשות לי מבחן אישיות ממוחשב, כדי להבין מי אני, ובעיקר מה אני רוצה ממנה.

בערך שעתיים ישבתי ליד מחשב, עניתי על מאות שאלות, שחזרו על עצמן בכלמיני וריאציות, ובסופן יצא פלט מחשב ארוך, כשכל הנפש שלי פרושה על גבי גרפים ופָּרָבּוֹלוֹת.

"הכל ממש נורמלי אצלך" היא אמרה, ולפתע נעצרה ליד גרף חשוד אחד. "אבל הנה, פֹּה יש משהו חורג מהנורמה. יש לך ה-מון הדחקות".

אוֹפָּה… שובפעם ההדחקות האלה.

"יש לך 2 אופציות" היא אמרה. "או שאת נשארת אצלי לטיפול, ואנחנו חופרות לך בנפש כדי למצוא את ההדחקות האלה, או שאת ממשיכה לחיות את חייך, ביחד עם מכלול הדחקותיך".

התלבטתי קשות. אמרתי לעצמי שההדחקות האלה, שאני לא יודעת מי הן ומה מקורן, מטרתן להגן עלי, והן עושות אתזה נפלא, כי עובדה שאני  מבסוטה ומאושרת לי בחיים.

אם אפתח אותן, ואֶתְוַדֵּעַ אליהן, מי יודע לאן זה ייקח אותי? מי יודע מה יקרה לי?  "שומדבר טוב לא יכול לצאת מחיטוט בהדחקות" אמרתי לעצמי, והחלטתי להמשיך לתחזק אותן בתוכי.

עברו שנים. והנה, קצת אחרי שהתגרשתי (משהו שרציתי ה-מון המון זמן), בעודי חוגגת באושר את חיי החדשים, פתאום, לגמרי במקרה, התגלה לי גוש ממאיר בשד. ניתוח להסרת הגידול, בלי כימותרפיה- כי הגידול היה עדיין קטנצ'יק, אבל כן הקרנות, כי בכלזאת, סרטן השד.

וחשבתי לי: מה פתאום עכשיו סרטן? עכשיו הוא מגיע? כשטוב לי ושמח? הרי אם יש קשר בין גוף ונפש, למה הוא לא הגיע כשהיה לי פחות טוב? למה הוא לא יצא כשהיה לי ממש חרא?

אני מניחה שזה קשור לסיבה שבגללה לא רציתי, בזמנו, לפתוח את ההדחקות. עדיין לא הייתי חזקה מספיק, נפשית וגופנית, כדי לעשות היכרות מקרוב, עם הסרטן וההדחקות. עדיין היה לי תפקיד של אמא- מגינת-על.  

ואמא-מגינת-על לא יכולה להיות חולה, ובשום אופן לא יכולה להתרסק, רק כי החליטה לפתוח את מנגנוני ההגנה ההדחקתיים שלה.

אבל כשהנפש התחזקה, בעקבות הגירושין, והילדים גדלו, וכבר לא נזקקו לאמא-מגינת-על, הגוף הרשה לעצמו להרפות מעט את ההגנה על ההדחקות. מיטב האנרגיה, ששמרתי כדי לתחזק אותן שקטות ורגועות, הופנתה עכשיו למקומות אחרים.

וככה נוצר מצב, שדווקא הן, ההדחקות כפויות הטובה שלי, ניצלו את התרככות הגוף והתחזקות הנפש,  גדלו וגדלו וגדלו, קמו על יוֹצַרְתָּן, והגיחו באופן כלכך פוגעני ומסורטן. בחיי שלא הייתי מאמינה עליהן.

והנפש? אוי, היא שובבה, הנפש. לאחרונה, היא מזליגה לי מדי פעם תובנות מרעישות, הקשורות להדחקות. זורקת לי תובנות בפרצוף, עומדת מולי בהתרסה, ומחכה לתגובה.

והתגובות בגין היכרות מפתיעה עם הדחקה רבת שנים? קודם כל הלם.

תחשבו על פתיתי שלג שמתחילים לרדת לכם על הראש. עדינים, נוגעים-לא נוגעים. "זה שלג, או שאני מדמיינת פֹּה?". זהו השלב, בו ההדחקה מתחילה לבצבץ כתודעה. והם ממשיכים, פתיתי השלג האלה, יותר באינטנסיביות. "כן, זה באמת שלג. אני כבר לא מדמיינת". ואז, בעודי מבולבלת, אני חוטפת וואחד כדור שלג ענקי בפרצוף.  טראח! חד, כואב, פוצע. זה השלב של ההלם, שדיברתי עליו קודם. זה השלב, בו התודעה הופכת להיות ברורה ומובנת.

איףףף… וזה לא קל. לא קל להכיל את המשמעות העמוקה של רגשות, תהליכים, אירועים, או חוויות, שהסתרתי מעצמי במשך כלכך הרבה שנים, באופן כלכך הֶרְמֶטִי ולא מודע.

אבל מה, היא חכמה, הנפש. מכירה אותי. לא סתם חיכתה עד עכשיו, בשביל לשחרר אותי מההדחקות. ידעה עד כמה זה קשה להתמודד לבד עם סיטואציות כלכך טעונות ומשמעותיות, והמתינה בסבלנות עד שיגיע הפרטנר המתאים, שבאהבה ובמתינות, יְיַלֵּד אותן מתוכי. ומדובר בלידות קשות, שבכל אחת מהן אני יולדת את עצמי מחדש, מזוככת וקלה יותר (חבל שזה לא מתבטא גם במשקל), והכי קרובה לעצמי של פעם, לפני ההדחקות.

החודשים עוברים, ואני שלווה יותר, רגועה, מְטֹהֶרֶת יותר מבפנים. פחות דרוכה, פחות צינית, יותר סובלנית, ובחיים לא הייתי מאמינה על עצמי, אבל גם יותר סבלנית.

אז מה למדתי מכל הסיפור הזה?

  1. גרפולוגיה, אולי בכל זאת יש בה משהו.
  2. מודעוּת עצמית, גבוהה או נמוכה, קשורה רק לדברים שאנחנו מודעים אליהם. הדחקות ומנגנוני הגנה אחרים, כל עוד הם בתת מודע, איך נהיה מודעים להם???
  3. הדחקות, כבודן במקומן מונח, אבל יש להן מחיר, כי הגוף והנפש שזורים ומסונכרנים הֵמָּה, ובשלב מסויים, ההדחקות זולגות ומתפשטות בגוף, ויוצאות בצורה של תַּחְלוּאִים, מחלות אוֹטוֹאִימוּנִיּוֹת, אלרגיות, סכרת, סרטן, ועוד ועוד…..
  4. אדם, חבל שיבזבז את המחלות והכאבים שלו סתם ככה. אם הם כבר פֹּה, אז אולי כדאי שינסה להפיק מהם גם תועלת, ולשנות משהו באורח החיים, בדפוסי ההתנהגות, בסביבה החברתית, בסביבת העבודה, או בכל דבר אחר, שעשוי להשפיע לטובה על הגוף ועל הנפש.

וואלה, קראתם עד לפֹּה? את כל האורך הזה??? כל הכבוד על ההתמדה. ותודה.