מאז שעזבתי את הנגב, והתמקמתי בעיר הגדולה, אני נדרשת הרבה יותר להשתמש  בכישורי החניה (שאין לי) שלי.

בחניית רברס בין 2 מכוניות מקבילות- אני אלופת עולם.

בְּרַם, משימת החנייה בין 2 מכוניות שעומדות זו מאחורי זו, כשרק רווח זעיר מפריד ביניהן, ואני נדרשת להנדס את עצמי לתוכו, היא מורטת עצבים (WA-WA, כמה עצבים) מבחינתי.

אני מחזיקה מעצמי נהגת מעולה, מגיבה במהירות, קוראת נכון את מפת התנועה, מזגזגת ביעילות בין המכוניות האיטיות והמעצבנות, שתוקעות את התנועה בנתיב השמאלי, כמעט תמיד מצליחה להשתלב בתור הכי קצר ברמזור, ולדעתי, גם יש לי קוֹאוֹרְדִּינַצְיָה לא רעה בכלל.

והנה, בקטע הזה של החניה, בכל פעם מחדש אני מפקששת.

הפעם היחידה ששיחקתי אותה בחניית רברס אופקית, הייתה בטסט שלי, בשנת 1979, כשהייתי בטוחה שנכשלתי (טוב, האוטו נכבה לי פעמיים בזינוק בעליה, ואחרכך הטסטר לחץ לי על הברקס, תוך שהוא צועק עלי שאני לוקחת סיבובים יותר מידי מהר), אז מרוב ייאוש הרבצתי את הוואחד חניה של החיים, חניה שעד היום לא הצלחתי לשחזר.

אגב, את הטסט ההוא, עברתי בסוף.

אני מתחילה להזיע ברגע שמגלה את החריץ ההוא, בין 2 המכוניות, זה שאני אמורה להכניס לתוכו את האוטו.

לעיתים אני חולפת על פניו, מוותרת מראש, לפעמים מוותרת אחרי מאבק צמוד עם המדרכה, שמתעקשת להידחף לי מאחורה, ומפעם לפעם קורה שאני משאירה את האוטו כמו שהוא, קילומטר מהמדרכה, ונעלמת מהשטח במהירות, לפני שמישהו יבחין שהמכונית באופסייד שייכת לי.

היום, למשל, לא הצלחתי להתאייד מספיק מהר. "איך תמיד אתן חונות ככה?" גער בי מישהו.

אני מתה על זה שמדברים אלי בלשון רבות. "ככה יצא" עניתי לו בפרצוף חמוץ. "את לא יכולה להשאיר ככה ת'אוטו" המשיך להתעקש. "עובדה", עניתי לו בלב, והאצתי את הליכתי. "ידפקו לך ת'אוטו, גיברת…" צעק לי מקצה הרחוב.

האמת, יש יתרון אחד בולט (תרתי משמע) בחנייה רחוקת מדרכה. אני מוצאת את האוטו בקלי קלות.

אז החלום הבא שלי, הוא מכונית כמו הפולקסווגן שמככבת בסרטון המצורף, שחונה לגמרי לבד. מכירים מישו שמוכר מכונית כזאת?