כשאלוהים חילק את תכונת הסבלנות, כנראה שעמדתי די לקראת סוף התור, כי לא נשאר לו הרבה לתת לי.

אין לי סבלנות בשיט.

תחשבו על ילד קטן, שלא יכול לדחות סיפוקים, וכל מה שהוא רוצה, צריך להיות עכשיו ומיד, ככה אני.

והכי זה בא לידי ביטוי במצבים, הדורשים המתנה.

אני, פשוט, שונאת לחכות.

תורים, למשל, משחררים אצלי אגרסיות חבויות, וגורמים לי לשינויים גופניים כאלה, שאפילו עיוור, שעומד לידי בתור, יכול לראותם.

גופי מתקשח באחת, פי מתכווץ, עיני הופכות להיות קטנות וזוממות, ליבי מתחיל לפעום במהירות ובחוזקה, ידי מתאגרפות, וכולי משדרת "תחזיקו אותי, לפני שאני הולכת להרוג פה מישהו…"

עד כדי כך!

לעיתים אני אף מביעה את מחאותי (הצודקות, אגב) בקול, וסוחפת אחרי גם את הממתינים האחרים באותו תור.

ב"סופר", למשל, ברגע שרואים שאני מתקרבת לאזור הקופות, ישר פותחים עוד קופה, רק על מנת לשמור על שקט ויציבות באזור.

ואני כבר לא מדברת על כמה דלק אני שורפת על דרכים חלופיות, רק כדי לא להיתקע בפקקון (כי בדרום אין לנו פקקים אמיתיים ), ואיזו ג'ורה נפתחת לי, אם במקרה אני נאלצת להמתין חצי דקה ברמזור.

אתם יודעים מה זה, לאחת חסרת סבלנות, כמוני, לחכות בסבלנות מספר חודשים?

אני רוצה עכשיו לדעת איך נעם תתגבר על תקופתה הקשה, אחרי גירושי הוריה, ואיך יפתח יתנהג אחרי כל האסימונים שנפלו אצלו בראש, כשנאלץ להכיר את הוריו בצורה קצת אחרת, ואיך אמרי יעבור את בחינות הבגרות הראשונות שלו בתיכון, נוכח העובדה שממש לא בראש שלו עכשיו להשקיע בלימודים

כבר לא יכולה להתאפק, מרוב שמתפוצצת לדעת מה מחכה לי מעבר לפינה

אני כל הזמן משננת לעצמי: "סבלנות ואיפוק! סבלנות ואיפוק!!"

חוששת להיות אימפולסיבית, ולעשות שטויות, שנובעות, באופן ישיר, מחוסר הסבלנות שלי.

המחיר עשוי להיות כבר מידי, ולא תמיד יפתחו בשבילי "עוד קופה", כמו ב"סופר".

סבלנוווות ואיפווווק !

אווווווף