לא אהבתי את שיעורי הספורט בבית הספר.

 כל הקונספט הזה של החלפת בגדים ונעליים, ספיישלי למען השיעור, דרש ממני יותר מידי התארגנות לפני ואחרי.

 שנאתי את עיגולי הזיעה שביצבצו, במהלך השיעור, בבית השחי,  ושנאתי את השיער, שטוף הזיעה, שאף פעם לא חזר לקדמותו, כפי שהיה לפני השיעור.

 שנאתי כלמיני מכשירים, במיוחד את "הארגז", שהיינו צריכות לקפץ מעליו, עם רגליים פתוחות, עם רגליים סגורות, על הראש, על הצד וכו'.

FB_IMG_1474915082098

הנה הוא… ה-ארגז!

 

למרות ניסיונותיי הרבים, הדרך היחידה בה הצלחתי לעבור את הארגז הזה, הייתה "דרכּוֹ". פשוטו כמשמעו.

 הייתי נמרחת עליו בכל פעם מחדש, כמו זבוב שלא מבחין בקיר מולו, עד כי המורים, ברוב טובם, נתנו לי "פטור מארגז".

 אבל היו גם כמה דברים נחמדים בשיעורי ספורט.

למשל, היה לנו מורה אחד, נקרא לו י', שלא תמיד נהג ללבוש תחתונים מתחת למכנסי הספורט הקצרים והמתנפנפים שלו.

8f229b8b226462cf57c0d7798b34761d

ברור שזה לא הוא, המורה לספורט ההוא, אבל ככה פחות או יותר דִּמְיַנּוּ אותו….

 

במיוחד אהבנו שהיה מדגים לנו איך מבצעים כלמיני תרגילים, בייחוד גילגולים, שחשפו את כל מה שרצינו לדעת, אך תמיד התביישנו לשאול…

 יש לי רושם, אולי מוטעה, ששיעורי הספורט של היום שונים משיעורי הספורט של העת העתיקה, בה למדנו אנו.

 בעידן ההוא הרגשנו שיש איזושהי אג'נדה חינוכית, מעבר לתוכנית הלימודים הפורמלית והיבשה של משרד החינוך.

 d9d3ba69485d72f298e6e76baaa0b375

 

אני מניחה שהיום לא היו נותנים לי "פטור מארגז", אלא אם כן הייתי מביאה אישור רפואי, או איבחון פסיכולוגי.

 כי היום, מרבית המורים לספורט, כלל לא מבחינים בילד ובקשיים הספציפיים שלו.

 יש מבחנים של משרד החינוך, יש רף מינימום מסויים בכל תחום, שצריך לעבור אותו, וזה מה שמעסיק את מורי החינוך הגופני.

 התחושה היא שלמורה לספורט אין ממש מערך שיעור מוגדר, שהוא עובד לפיו.

 4a0151512a82fe789d0aebb6870f963e

 

כאילו הוא אומר לעצמו: "אני אגיע היום לכיתה י', ונראה כבר מה אני אעשה איתם. מקסימום אני אתן להם לשחק כדורסל כל השיעור, וככה תהיה לי סוף-סוף הזדמנות להתקשר למשרד החינוך, ולשאול אותם למה עוד פעם הם דפקו אותי במשכורת".

 כן, כן. כדורסל הוא התשובה לכל שיעור, בו למורה אין ממש חשק או זמן ללמד.

 ויש המון כדורסל בשיעורי ספורט, בקבוצות של הבנים.

אצל הבנות זה ריצה.  ריצה מסביב למגרש, ריצה מסביב לבצפר, ריצה וריצה וריצה.

ומי שקצת נחלשת, מאיטה, או רחמנא ליצלן מתחילה ללכת, אוהו…. במקרה הטוב היא חוטפת על הראש + השפלה מול הבנות האחרות. במקרה הפחות טובהיא צריכה להתחיל מהתחלה, את כל המסלול, תחת עיניה הבוחנות של המורה לספורט המכובדת.

 ומה עם אותם ילדים שלא יודעים או לא אוהבים כדורסל? שתמיד בוחרים אותם אחרונים, בלית ברירה, כשחקנים באחת הקבוצות?

או אותן בנות שמתקשות לעמוד בקצב של הכיתה? 

כל כך משפיל…

 156787_168263326548137_4137048_n

 

שלא לדבר על אותן הערות חוזרות:

 "יא דפוק, יא נעל, מתי תלמד לתפוס כדור?" ועוד כהנה וכהנה, באותה רוח חיובית ומפרגנת.

 166473_168264846547985_3294558_n

 

יש המון מבחנים בספורט. הרבה יותר מפעם.

 והמבחנים נערכים בנפרד לכל ילד, כאשר שאר הכיתה עומדת וצופה.

 מבחן במתח, מבחן בקפיצה, מבחן בכפיפות בטן, מבחן בשכיבות שמיכה, מבחני ריצה מכל הסוגים והמרחקים, ועוד ועוד ועוד…

 וככה יוצא, שילד חלשלוש, שמצליח בקושי חצי עליית מתח, צריך לעמוד למבחן מול כל הבנים של הכיתה.

 מפרגנים, בטח מפרגנים. לאֶגוֹ של עצמם מפרגנים. על חשבון החלשלוש.

0fd35e98d8930bc492075d872da102e9

 

שוב אותה תחושה השפלה, אותה פגיעה ישירה בכבוד, אותו עלבון.

 פעמיים בשבוע, שש שנים.

 וביום ההורים המורה מאד נחמד.

 כן, הוא מבין.

 כן, הוא ישים לב.

 ואם הילד יגיע לכל שיעור, ותמיד עם תלבושת, הוא יקבל ציון עובר.

 אז מדוע מראש לקבוע רף שהוא גבוה מידי עבור תלמידים מסויימים?

 מדוע לא לערוך את המבחנים "אחד על אחד" עם המורה, כאשר שאר הכיתה עושה דברים אחרים בינתיים, בתחנות אחרות?

 "אין מה לעשות", אומר לי המורה. "אי אפשר לשנות סדרי עולם".

 166472_168264943214642_398500_n

 

האמנם?

 

כל התמונות מפינטרסט, ומ- DEMOTIVATORS