כבר כמעט 4 שנים שאני מסתובבת בשטח הפו"פים והפו"פות (פנויים פנויות), ואוהו, כמה דברים שלמדתי. בעיקר על עצמי, אבל גם על גברים, על מה שמניע אותם, ועל כמה שההתנהלות שלהם שונה מההתנהלות הנשית.

וזה מפתיע, כי 25 הייתי נשואה לגבר, ולכאורה אני אמורה לשלוט היטב בְּרָזֵי הראש, החשיבה וההתנהגות הגברית.

ומה שעוד יותר מפתיע, זה שלמרות הוותק של (כמעט) 4 שנים , אני עדיין מסתובבת עם "ל" כזאת, כמו במכוניות של המורים לנהיגה, כי עדיין לומדת.

עדיין הולכת לישון כל לילה, עם תובנה חדשה ומפתיעה, ועם סימן כחול בראש, מהאסימון שנפל עלי.

אבל איפה אני היום, לעומת השֵׂיָה התמימה שהייתי לפני 4 שנים.

חשדנית, מטילת ספק סדרתית, סוג של בלשית – זה מה שהפכתי להיות.

ו-וואלה, אני טובה בזה.

האינטואיציה, שגם ככה הייתה מפותחת אצלי, השתכללה לכלל אומנות ממש, והפכה להיות הרבה יותר חדה ומדוייקת.

למשל, אני מבחינה, ומאבחנת תוך כדי הדייט, בשינויים בטון הדיבור שלו (מתרגש), בבליעת רוק מהירה (משקר, או שהוא במבוכה?), בחיוך קטנטן (מסתיר משהו), בעיפעוף בלתי רצוני (לא נוח לו עם מה שאמרתי עכשיו), בפתיחת עיניים ובהגדלת האישונים, כשמדבר על עצמו  (אוהב לדבר על ההישגים שלו) או בעֲוִית שפתיים שמתפלקת לו, כשמתבונן בחשבון (קמצן).

אני בוחנת איך הוא מדבר למלצר/ית, איך הוא אוכל, מה הוא מספר על עצמו, והאם הוא מתעניין גם בי.

יוצא שעד סוף הדייט יש לי כבר אבחון פסיכולוגי התנהגותי-נפשי על הדייטיסט התורן.

ראשית האיבחון – קריאה מדוקדקת של כרטיס הג'ידייט שלו.

בהתחלה הייתי נופלת חופשי בפחים שנטמנו לי שם, בעיקר כי לא העליתי על דעתי שיש אנשים שמשקרים (!) במצח נחושה, ובזרוע נטויה.

והאמת, זהו שלב שאני עדיין לא מספיק בקיאה בו.

עדיין פתייה תַּמָּה ומפגרת, כמו טירונית בת "גרושה חודש".

קוראת כרטיס כזה בזכוכית מגדלת, תוך כדי ניסיון לאמת את קורות החיים+האישיות שלו, על סמך התובנות ותחושות הבטן שלי.

כותב שהוא בן 55?  יש מצב שהוא בן 59. אם כותב "58", סביר שהוא בן 63.

כותב שהוא תואר ראשון? פחחח… ממש לא בטוח… ("אה, באמת? כתבתי שאני תואר ראשון? לא שמתי לב…")

"אוהב שינויים" (שזה תמיד מדליק אותי) זה אחד שתקוע 30 שנה באותה עבודה, והשינוי הכי גדול שלו בחיים זה הגירושין, שגם ככה נכפו עליו, לפני 200 שנה.

הוא גר במקום אחר ממה שהוא כותב, הוא מזדהה בשם אחר משמו האמיתי, הוא בזוגיות, ולא כפי שהוא מצהיר, או שנפגש בו זמנית עם מספר נשים.

ברווור שלא כולם כאלה.

רובם לא כאלה.

אבל מספיק אחד כזה, שמערער לי לאיזה שבוע, את האמון והביטחון.

… ונשבעתי שאנל'א חוזרת יותר לאתרים האלה, של הפו"פים והפו"פות.

אבל אז אני אומרת לעצמי: "ואיפה את חושבת שבדיוק תפגשי אותו? בחדר כושר שאת לא פוקדת? בחוג ריקודי שנות ה- Emmo, שאת לא רוקדת? ואולי באיזה קורס בתואר שני, זה ששובפעם דחית לשנה הבאה?"

"בסדר, יא נודניקית" אני עונה לעצמי, מקפלת ת'זנב, וחוזרת.

ראבאק. אולי יעבור הפעם מישו שגיצים יעופו, כששני הכרטיסים שלנו יפגשו… 🙂