"טרום סרטן, דוקטור", אני מתקנת אותו. "אמרו לי שזה טרום סרטן". "סרטן"… הוא שואג עלי במבטא רוסי כבד, בלי להרים ת'ראש מהמחשב. "סרטן. צריך לקרוא לילד בשמו, בלי ליפייף מסביב".

בנזונה מאנייאק. רופא מפגר וחסר רגישות, אני מנסה לצמצם את הרגשות שלי, לכלל כעס עליו.

תוך שנייה נפתח סכר הדמעות, שגלשו וגלשו החוצה ללא שליטה.

אחת אחת הן זולגות לי על הלחיים ועל החולצה, אני בקושי מחניקה את היבבה שמאיימת להתפרץ, ורק מושכת בשקט באף, מנגבת בטישו מצ'וקמק את העיניים והנזלת.

"תפסיקי להשתין עם העיניים" אני מנסה להצחיק את עצמי, במשפט שאבא שלי היה אומר לי, כשהייתי קטנה.

"מה את בוכה?" צועקת על עצמי מבפנים. "את חזקה. מה את מתפרקת לי כאן?" "אני חזקה", מיבבת לעצמי בקול ענות חלושה, "אבל גם כלכך לבד. וכלכך זקוקה עכשיו למישו לידי, שיעטוף אותי בגופו, ילטף ויחבק, ויהיה מבוגר אחראי, שאוכל להיות לידו קטנה ונתמכת".

לאט לאט אני מצליחה להחזיר לעצמי את הנשימה, להשיב את הדמעות לגבולן, ואת נוזלי האף למקומם הטבעי.

"הלו" הוא עונה לטלפון, במבטאו הרוסי. "אני לא יכול עכשיו. יש אצלי עכשיו חולה. תנסה אחרכך".

חולה? הוא מתכוון אלי. אבל מה פתאום חולה? אני חולה?

ושובפעם כל הסאגה הזאת עם הנוזלים הבלתי נשלטים שמתחילים להתפרץ לי.

והמאנייאק הזה, ששומע את היבבות שאני כבר לא מצליחה להבליע, את משיכות האף הקטנות, והקינוחים השקטים, הבנזונה הזה לא מרים אפילו פעם אחת ת'עיניים שלו מהמחשב.

*********

נכתב על סרטן-השד ההוא, מלפני 3 שנים.

נראה לי שרק לאחרונה אני יכולה להתחיל לכתוב עליו במפורש…

טרום סרטן

 

 

נשכבים על ה"מיטה".

הטכנאים מכוונים את המכונה לנקודות הקעקע, שקועקעו מראש, ומקרינים.

המכונה מסתובבת סביב לאזור הספציפי שמקבל הקרנה.

אחרי ההקרנה צריך למרוח את המקום בקרם נגד כוויות.

 

 

 

 

 

אזור קרינה

 

 

וכאן ממתינים להקרנה היומית.

38 הקרנות, כל יום, לא כולל שישישבת.