ביום שהתגייסתי לצבא, לא רציתי שאף אחד מבני המשפחה ילווה אותי ללשכת הגיוס.

באותו בוקר, בבית, נפרדתי בנשיקות מההורים ומהאחים, ונסעתי בטרמפ עם עופר, אילן ועוזי, שנסעו לתל אביב, לבילוי אחרון, לפני הגיוס של אחד מהם.

החצר הקטנה, של לשכת הגיוס בבאר שבע, שקקה ורחשה בהמון בנות נרגשות, מלוות בבני משפחה נרגשים לא פחות, ואני מלווה בעופר, אילן ועוזי, שישר אמרו לי שאני לא צריכה לדאוג, ושהם יישארו איתי עד לרגע שאעלה לאוטובוס, שייקח אותי היישר לבאקו"ם.

הם המתינו איתי, למרות מחאותיי, כמעט שעתיים.

את הזמן העברנו בהתבוננות משתאה בבנות המתקשות להיפרד.

עוד חיבוק לאמא, עוד נשיקה לאבא, עוד התבודדות אחרונה עם החבר.

כבר אז לא הבנתי למה צריך למרוח ולמתוח פרידות.

 

טירונות 80

הנה אני, בתמונה מהטירונות נובמבר 1980

***

 דְבֵקה בעיקרון הפְּרידה, בשיטת ה"זבנג וגמרנו", גמרתי אומר לא להגיע ללשכת הגיוס, ביום גיוסה של נעם, לפני משו כמו  8 שנים.

"אבל, אמא, את לא יכולה לעשות לי את זה" שצפה וקצפה עלי. "כל ההורים באים. למה תמיד את חייבת להיות שונה?"

בית החייל (כבר לא נאספים בלשכת הגיוס) המה בנות נרגשות, מלוות בבני משפחה נרגשים לא פחות.

כמעט אותה תמונה, כמו לפני 35 שנה, בהבדל בולט אחד.

אורז.

"לא הבאת אורז?" התפלאה הבת שלי.

הסתכלתי סביבי. כל אמא שמכבדת את עצמה, מחזיקה בידה שקית אורז, ומדי פעם משליכה על הבת המתגייסת שלה קמצוץ גרגירים ביד רחבה. "זה למזל", הסבירו לי.

אורז לא הבאתי, אבל מצלמה כן.

"אמא תעזבי אותי. לא מתחשק לי להצטלם".

חיבקתי אותה בחום.

"תעזבי, אמא. תני לי קצת זמן עם החברות שלי, לפני שאני מתגייסת".

אז עזבתי.

אמרתי יפה שלום, נתתי נשיקה, ועזבתי את רחבת "בית החייל", תוך כדי התעלמות מופגנת מהמבט ההמום והמאוכזב שהציף את פניה של בתי.

"תדעי לך שהטראומה של החיים שלי היא העובדה שלא רצית לבוא לבית החייל ביום שהתגייסתי, ושאחר כך עזבת מוקדם, וכולם ראו את זה". היא מזכירה לי מידי פעם.

***

3 שנים אחריה יפתח התגייס.

כמובן, שהפעם היה לי ברור שאני כן מגיעה להיפרד ממנו בבית החייל, וברור שאני לא עוזבת את השטח לפני יציאת האוטובוסים לכיוון הבאקו"ם.

בעניין האורז לא היה על מה לדבר. בשום אופן לא תראו אותי זורעת את הבן שלי, רק בגלל שמישהו החליט שזה מביא מזל (טפו-טפו-טפו).

"נעם" שמעתי אותו אומר לאחותו, "את אחראית להביא אורז. אמא עושה טובה שהיא מביאה את עצמה, לא נראה לי שזה לעניין להטיל עליה להביא גם אורז…"

 02072011064

יפתח החייל, ואמא שלו, זאת שלא הסכימה להביא אורז ליום הגיוס שלו. אני.

***

3 שנים אחריו התגייס אמרי. לא עניין אותו אורז, ולמען האמת, גם הגיוס לא ממש היה בראש מַעְיָנָיו.

אישה אחת נחמדה, שכמונוּ, גייסה את הבן שלה באותו יום, רחמיה נִכְמְרוּ על הילד, שהגיע למעמד הגיוס עם משפחה נטולת הדגן נוֹסֵךְ המזל הזה, ניגשה אליו, אמרה לו "בוא חמוד, שיהיה לך בהצלחה בצבא, ותחזור בריא ושלם", זרקה עליו בעדינות קורטוב אורז, וליתר ביטחון גם השפריצה עליו מים, כי גם מים, אם לא ידעתם,  מביאים מזל בצבא.

אני עדיין חושבת שפרידות לא צריך למרוח, כולל פרידות ביום הגיוס, כולל גירושין, שעדיף שיתנהלו ב"זבנג וגמרנו", אבל מצד שני, כבר קלטתי שקיבעון מחשבתי לא מוביל אף אחד, לשומקום טוב…

הצדעהעותק

 מה רואים בתמונה (וגם בתמונה הראשית)? מימין את אמרי יום לפני שהתגייס, בתאריך 28.10.13, ומשמאל את אמרי, 4 ימים אחרי הגיוס, בתאריך 1.11.13. תמונה שערכתי בפוטושופ…