(נכתב כתרגיל באימון אישי)

 

אוהו כמה שאני נרגשת עכשיו.

בעוד חצי דקה אני עומדת להיכנס למעלית הזמן (מעלית ניסיונית, שנמצאת בשלבי פיתוח מתקדמים), שתיקח אותי 5 שנים קדימה, לפגישה אישית, היסטורית, עם… עצמי? כן, כן, עם עצמי, בת ה-59.

אני במעלית. הלב שלי דופק בפראות, ואני עוצמת עיניים בחוזקה, מרוב פחד, שמא אתפוצץ בטעות, בתוך המעלית הניסיונית הזאת.

"שלום לך", אני שומעת קול מוכר, ופותחת את העיניים בהפתעה.

אני ניצבת בתוך סלון קטן, רחב ידיים, ומייד נעטפת בתחושת בֵּיתִיּוּת ושייכות.

גלית מחייכת אלי בחום, מחבקת אותי חזק, מחבקת ולא מרפה, מנסה לטעון אותי באנרגיות טובות וחיוביות, בדיוק כמו שאני עושה לילדים שלי.

"בואי" היא אומרת לי.

"חכי" אני אומרת לה, "תני לראות איך את נראית".

אנחנו מביטות זו בזו משועשעות.

נראות כמעט אותו דבר, רק שגלית טיפה יותר רזה ומעוצבת ("זה בגלל שהתמדתי עם הפילאטיס"), לבושה בפשטות יקרה ("ככה זה, מתוקה, כשעובדים באופן רציף, ומרוויחים יפה"), וכולה משדרת שלוה, רוגע ונינוחות.

"עשית בסוף את הקעקוע" אני אומרת לה בהתרגשות, כשמגלה אותו מקועקע במקום שאפילו לא חשבתי עליו עדיין." "תַּרְאִי, תַּרְאִי מה קיעקעת שם…"

"רגע-רגע-רגע", היא ממהרת לענות. "יש דברים שצריכים להבשיל  במהלך הזמן, לא בהכל אפשר להקדים את המאוחר…"

אני מתבוננת סביבי.

חלק מהדברים בסלון אני מזהה. השאר חדש, וכלכך כלכך לטעמי.

עיניי קולטות את שולחן האוכל הבהיר והנפתח, שמשתלב כלכך יפה בין הסלון למטבח. איך לא ראיתי אותו קודם?

לקוח מפינטרסט

לקוח מ-pinterest

 

"וואי, סחתיין על פינת האוכל" אני אומרת לה. איפה הצלחת למצוא אחת בוּוּוּוּוּל כמו שאנחנו חולמות שתהיה לנו"? אבל המבט שהיא מחזירה לי, מבהיר לי, שגם את הסוגייה הזאת אצטרך לפתור בכוחות עצמי…

"לפחות פעם בחודש אנחנו מארחים פה את כל הילדים והנכדים" היא אומרת, "ובגלל שאנחנו אוהבים לארח, ודורון אוהב לבשל, אז אנחנו גם מרבים להזמין חברים לארוחות ערב או צהריים. השולחן הזה עומד להיות מרכז החיים שלכם".

אבל אני נתקעתי על דבר אחר שהיא אמרה. "נכדים"? ב-5 השנים הקרובות הולכים להיות לי נכדים??? נכדים בלשון רבים????

אני מסתכלת עליה, ועֵינֶיהָ אורות, וחיוכה רחב וזוהר. "את לא מבינה" היא לוחשת בהתרגשות. "נכדים זה האושר הכי גדול שקיים ever".

אני מסתכלת עליה בחזרה, די ברחמים, ובאמת לא מבינה. נכדים? למה לעשות עניין ממשהו שמציב לנו מַרְאָה של "סבתא" מול הפרצוף? לא, אני עוד לא בשלה לנכדים.

"תגידי", אני משנה נושא בחדות "מה מצב הזוגיות בעוד 5 שנים"?

"טפו" היא מסמיקה קלות. "הכל נהדר, בדיוק כמו שאצלך, רק הרבה יותר משובח".

"?????"

fd1c83fe2941b5f20eb30fa11916ab7f

לקוח מ-pinterest

 

"הזמן עושה את שלו", היא מסבירה "ואחרי 5 שנים גם הילדים כבר מקבלים את נוכחותו, ואפילו די מחבבים אותו, שלא לדבר על הנכדים, שבכלל משוגעים עליו…."

שובפעם היא דוחפת לי את הנכדים.

"ובכלל" אני שוב משנה נושא בחדות, "איפה ממוקמת הדירה המהממממממת הזאת"?

"אההה"…. היא מחייכת בסיפוק, "מכרתם בסכום ממש ממש נאה את הדירה בראשל"צ, וקניתם דירה קטנה ומושקעת, קרוב לים, במקום שקט ומרכזי בתל אביב.

יצרתם לעצמכם קן חם ומשפחתי, עם המון אינטימיות זוגית, ועם שפע חברים ומשפחה שקופצים לבקר, ואפילו שזה בתל אביב, תמיד אפשר למצוא לידכם חניה".

אני מתחילה לזוז קצת בחוסר נוחות.

"תראי, גלית", אני משתפת אותה. "הסיבה שהסכמתי להשתתף בניסוי הזה של מעלית הזמן, היא כי לראשונה בחיי אני לא מצליחה לראות מטרה מול העיניים.

כל השנים אני מציבה בְּפָנַי מטרה, רואה אותה בבירור ובמדוייק, וּמִתְכַּוְנֶנֶת אליה בנחישות ובסבלנות. לא שאני משוויצה או משהו, אבל הצלחתי להגיע אל כל המטרות שכיוונתי אליהן.

את מבינה, מה שמניע אותי בחיי, הן המטרות, אבל עכשיו הן מעורפלות ומטושטשות, ואני תקועה ומבולבלת".

מטרות

לקוח מ-pinterest

 

היא תופסת אותי בידי, ומוליכה אותי לאורך הדירה הקטנה, אל חדר דווקא גדול, יחסית.

"הנה, זה חדר העבודה שלנו, שמשמש גם כחדר אירוח", היא מסבירה, וממהרת להצביע על צילום גדול של קבוצת אנשים, שעומדים בחזיתו של בית. "אֶה, הנה דורון ואני" זיהיתי במהירות, "אבל מי השאר"?

"אֵלּוּ הם השותפים שלכם, בבית שרואים מאחוריכם".

"?????????"

"טוב, זה לא בית שלכם-שלכם, אלא בשכירות, ויחד עם השותפים שלכם הקמתם מקום, המשמש להרצאות, לסדנאות, ולטיפולים אלטרנטיביים.

כל אחד מכם מגיע מתחום אחר, משתמש במקום לצרכיו, ואתם אפילו מצליחים להשכיר חדרים למרצים ומטפלים אחרים".

דמעות נִקְווֹת בעיני. היא עוטפת אותי בחיבוקה, וממשיכה לספר לי על עצמי, בעוד 5 שנים.

"כולכם, השותפים שלכם ואתם, יוצאים מאותה נקודת מוצא: לגרום לאנשים להרגיש טוב עם עצמם, עם גופם ועם נפשם.

כולכם שמתם לעצמכם מטרה, כל אחד בדרכו, לזמן אליכם את האנשים הנכונים, להעניק להם את הַמֵּרַב שבאפשרותכם, ולגרום להם לשינוי גופני ונפשי בחייהם.

אתם שותפים לא רק בבית, אלא גם בחזון, ובדרך המשותפת, שאתם הולכים בה ביחד".

אני מסתכלת בַּבָּבוּאָה של שתינו, המשתקפת בראי.

אריה2

 

אחת צעירה בת 54, מתייפחת וּמְקַנַּחַת, מלאת הִתְפַּעֲמוּת נוכח הצפוי לה בעתיד הקרוב, והשנייה, המבוגרת ב-5 שנים, מחבקת בחמלה ובביטחון את המבולבלת המייבבת.

"את תצליחי, גלית", היא מעודדת אותי. "את ככה קרובה להִתְפַקְּסוּת סופית על המטרה שלך, ואת מכירה ת'עצמך. כלום לא יעצור אותך.

הֲרֵי כבר שנים את מעבירה את הסדנאות שלך, במסגרת הקורסים שאת מלמדת, ולפי הפידבקים שאת מקבלת, את יודעת כמה הן מחוללות שינוי אצל אנשים.

את תִראי, שִׁמְעָן של הסדנאות שלך יגיע למרחקים, והאנשים שישתתפו בהן יצליחו לשפר לאין ערוך את חייהם.

ארגונים וחברות ייפנו אליך, על מנת שתסייעי לעובדים ולמנהלים שלהם, להתמודד עם תחושות הלחץ והשחיקה, וכדי שתתרגלי איתם תקשורת ארגונית תקינה.

זוגות ירצו להשתתף בסדנת התקשורת הזוגית שלך "מילים ש(לא) אומרים בזוגיות"

הורים יעמדו בתור, על מנת להשתתף בסדנת התקשורת "ככה לא מדברים לאמא".

נשים מכל הארץ תגענה עד אליך, כדי להשתתף בסדנה שלך "בטח שאני יכולה".

אבל סדנת הדגל שלך תהיה " קִישְטָה גנבים של זמן", שתחסל אחת ולתמיד את גנבי הזמן, שמשתלטים על כל חלקה טובה בחיים".

COMFORT ZONE

 

"אני מזכירה לך" היא מחייכת חיוך מְחַזֵּק, "שנכון שיש הרבה סדנאות בארץ, אבל אין אף סדנה כמו שלך, מעצם היווצרותה במוח היצירתי שלך, ומעצם העברתה על ידך, עם ההומור והכריזמה שלך, עם הרגישות, ההקשבה, והנדיבות לאין סוף שלך".

"אבל איך, גלית? איך הצלחת להגיע לכל האנשים האלה? איך גרמת להם להכיר אותך ולהאמין בך? מה עשית כדי להביא בדיוק את האנשים הנכונים עד אלייך? ובכלל, מי הם האנשים הנכונים?"

"עבודה קשה, אהובה שלי" אני אומרת לעצמי. "והמון סבלנות ונחישות".

סבלנות

לקוח מ-pinterest

 

אני עוצמת עיניים חזק, מנסה לדמיין את הדרך הקשה שעלי לעבור, ופתאום מרגישה פחות מבולבלת.

נדמה לי שבאופק מתחילה להסתמן מטרה ברורה וחדה יותר, והערפל מתחיל להתפזר.

אני פותחת באחת את העיניים.

שיט! אני מתעצבנת. מצאתי לי מתי להתעורר מהחלום המרגיע הזה. דווקא במתח? דווקא כשכמעט הבנתי מה אני צריכה לעשות? דווקא כשהעניינים מתחילים להתבהר????