כשחזרתי הביתה, גיליתי שאחד הכיסאות במטבח מכוסה בפתקי ממו ורודים.

1

זה כבר לא הרגיש לי כל כך טוב.

על כל פתקון היו רשומות מילות אהבה, כמו: "אנחנו כל-כך אוהבים אותך וגאים להיות הילדים שלך, במיוחד אני…"

 או "את האמא הכי טובה בעולם"

 או "את אישה כל-כך טובה ואיכפתית. אין כמוך…"

חייכתי לעצמי, אם כי הבנתי טוב מאד, שמשהו רע מסתתר מתחת לפתקים.

 הם לא סתם דבוקים שם.

 אבל את השוס חטפתי, כשראיתי את הפתקון עם ה"גלעד שליט עדיין חי".

2

אוהו… חשבתי לעצמי, אם הם הכניסו פה גם את גלעד שליט, זה בטח כדי להכניס אותי מראש לפרופורציות.

כי לא משנה כמה נורא הנזק שנגרם לכיסא, זה אפילו לא קרוב לנזק שנגרם לגלעד שליט ומשפחתו.

 אז מה לי כי אלין?

 בזהירות-בזהירות קילפתי את דפי הממו.

 מתחת התגלה כתם של לק אדום, שנשפך על הכיסא, ומסביבו כתם ענק של אציטון, כי זה הגיוני שאם אציטון מסיר את הלק מהציפורן, אז הוא יסיר אותו גם מהכיסא.

3

אני מודה, שללא ההכנה המוקדמת והמרככת, ואפילו הדי מצחיקה, של דפי הממו, הייתי קורעת את הבית בשאגות עצבניות.

 אבל במקום זה, עמדתי לי שם, צוחקת, מתענגת על היצירתיות של הבת שלי, ועל הכישרון שלה לִצְפּוֹת בדייקנות את התגובה שלי.

 אני תוהה אם גם הבנים שלי היו מסוגלים לנבא כיצד אגיב, ולעשות מראש את הפעולות הנדרשות, על מנת שאגיב אחרת.

 האם גם לגברים יש את היכולת האמפטית הזו, או שמא זוהי תכונה נשית יותר?

(פוסט שנכתב במקור במאי 2011)