ספריה של אמי טאן מלווים אותי שנים רבות.

הנושא הטעוּן של יחסי אמא-בת עובר כחוט השני בכל ספריה, ואני קראתי כמעט את כולם בהזדהות ובשקיקה רבה.

את הספר האחרון שלה, שתורגם לעברית לאחרונה, קניתי כבר לפני כמה חודשים, וחיכיתי להזדמנות מתאימה כדי לצלול לתוכו.

ובכן…. צללתי. חיסלתי אותו בנשימה אחת, תוך כדי דילוג מתבקש על דפים שלמים של תיאורים ארוכים מידי בעיני, ששיעממו אותי, אבל לא פגמו בהבנה ובהנאה.

אמא ובת. לנצח כל אחת מהן נושאת וואחד מטען פסיכולוגי רגשי, זו כלפי זו, זו בגלל זו.

בספריה הקודמים של אמי טאן, הזדהיתי תמיד עם הבת, שמסתובבת עם מטען הנפץ הרגשי הזה על הגב, וכמעט מתפוצצת בגלל כלמיני עניינים עם אמא שלה.

הספר הזה הגיע אלי בוגרת יותר, ובעיקר אמא לבת שמסתובבת בעולם עם מטען נפץ רגשי משלה, שדווקא כן מתפוצץ בכל פעם שאני בסביבתה.

אתה מקשה עלי להיות האמא שתמיד חלמתי להיות

אני קוראת, ולגמרי מבינה את האם, ובו זמנית לגמרי גם את הבת.

קולטת שאין נכון או לא נכון. אין אני צודקת והיא טועה.

גם אין פֹּה עניין של אגו.

אז מה כן יש פה?

האמת היא, שאני עוד בודקת אתזה. גם מהצד האימהי, וגם מהצד של הבת.

מה שבטוח, יש פה הליכה על חבל דק, עדין וקָרִיעַ, בין 2 נשים הקשורות ומחוייבות זו לזו לעד, ורוב הזמן גם אוהבות אחת את השניה.

ומה שעוד גיליתי, גם בספרים של אמי טאן, וגם בחיים שלי הפרטיים, זה שיש פיצוי.

והגמול הוא יחסי סבתא-נכדה, שכמעט תמיד רגועים ונהדרים, ומשוללים מטעני נפץ פסיכולוגים רגשיים.

ככה היה לי עם סבתא שלי, וככה אינשאללה, יהיה עם הנכדה שפעם תיוולד לי.

ג

סבתא שלי ואני, בטיול בת המצווה שהיא לקחה אותי אליו, חודשיים רק היא ואני.

 

אמי טאן, עמק הפלאות, כדאי מאד לקרוא.

וגם את ספריה האחרים, חוץ מאשר את הספר "להציל דגים מטביעה", שלא קראתי, אבל שמעתי שהוא לא משו…