הוא בכיתה י"א, ופתאום הוא מודיע לי, לפני כמה ימים, שהוא רוצה לעזוב ת'בצפר.

"מה אני צריך ביולוגיה? מה אני אעשה בחיים שלי עם חקלאות? (הוא בבצפר חקלאי) ומה אני צריך ת'מתמטיקה הזאת על הראש??"

ת'אמת, צודק.

נהייה חולה.

כמה ימים לא הלך לבית ספר.

כאבי ראש, מיגרנה, בלי חום. וחולשה נוראית.

אמרתי לעצמי שאֵילו בטח כאבים פְּסִיכוֹסוֹמָטִיִּים, כאלה, כי לא בא לו ללכת לבצפר.

ערב אחד הוא כמעט התעלף.

אמרתי לו "עכשיו אנחנו הולכים למיון".

הרגשתי שזהו הדבר הנכון שאני צריכה לעשות.

לא שחשבתי שהוא ממש בסכנת חיים, אבל הרגשתי שאני רוצה לעשות למענו משהו.

אולי להעניק לו תשומת לב מיוחדת.

אולי לכָפֶּר על העובדה שלא טרחתי לקחת אותו לרופא במשך כל הימים האלה.

בילינו יחד 6 שעות אל תוך הלילה, עד שחזרנו הביתה.

זאת הייתה הפעם הראשונה שלו במיון, והוא די התלהב.

שוחחנו על סוגיית עזיבת בית הספר.

שוחחנו בנחת, בהגיון, עם חיבוקים תוך כדי.

כשנכנסנו לרופא, וסיפרנו מה הביאנו "עד הלום למיון", אמרתי לרופא, בין היתר, שאני חושבת שלילד יש גם בעיה נוירולוגית מוחית.

הרופא הזדקף בכיסאו, מודאג, אך משתאה נוכח הדיאגנוזה החד משמעית שלי.

"ולמה את חושבת שיש לו בעיה נוירולוגית מוחית?" התעניין הדוקטור.

"הוא התחיל לדבר שטויות".

"איזה שטויות"? שאל, והסתכל מחדש על הילד, מזווית טיפה אחרת.

"הוא התחיל לדבר על זה שהוא רוצה לעזוב ת'בצפר".

הילד והרופא הסתכלו אחד על השני בתדהמה, ובזהירות הפנו את מבטם לעברי.

כשקלטו את החיוך שהיה דבוק לי לפרצוף, המשיכו בבדיקה, שלשמה הגענו לבית החולים.

"באיזה כיתה אתה?" התעניין הרופא.

"י"א".

"ובאיזה מגמה אתה?"

"קולנוע".

"קולנוע??? אז אתה בטח נורא נהנה….."

"זה הדבר היחיד שאני נהנה ממנו…."

הרופא ממשיך בבדיקה, ואז מוסיף: "אתה יודע שאתה בר מזל? כי יש כאלה, שאפילו את זה אין להם. אין להם אפילו מקצוע אחד שהם נהנים ממנו…"

משפט קטן של סטאז'ר מקסים במיון בית החולים, הכניס את הבן שלי, תוך שנייה, לפרופורציות.

למחרת הוא לא הלך לבית הספר, כי היה עייף מה"מיון".

למחרת-למחרת כבר הלך. ואפילו די בשימחה.

שמעתי אותו מספר בגאווה לכל מי שרק היה בסביבה, איך שנאלצו לקחת אותו למיון, כי המצב שלו היה ממש קשה, ואיך שעכשיו הוא כבר לגמרי בסדר.

לפעמים לא צריך יותר מאשר קצת "צוּמִי", וקצת מאמץ "מֵעֵבֶר", כדי להחיות מתים ולהבריא חולים…"