"יוֹם הָחוֹפְשִׁיִין", ככה אני קוראת ליום בו התגרשתי סופית. מלשון "יום הנישואין".

ישבנו מחוץ לאולם הדיונים ברבנות, ביחד עם העדים שהבאנו איתנו, וגם עם עורך הדין המשותף שלנו, וחיכינו.

המון זמן חיכינו, כי זה תהליך, וגם כי כל הזמן יש להם הפסקות. סוֹפֵר הַסְּתָם צריך לכתוב את הגט, ואחרכך יש עוד הפסקה, ועוד דיון, ואנחנו בחוץ, ואני במתח.

כדי להעביר את הזמן, וגם כי הייתי סקרנית, ביקשתי לראות את סוֹפֵר הַסְּתָם כותב את הגט.

למרבה הפתעתי קיבלתי אישור, ויותר מכך, הוא אפילו הסכים שֶׁאֲצַלֵּם אותו בזמן עבודתו, גם בוידאו וגם בסטילס.

אבל את טקס הגט לא נתנו לי לצלם.

משפט גירושין אצל שלמה

תמונה שנעשתה בפוטושופ, כתרגיל לימודי, כ-10 שנים לפני הגירושין. קראתי לה: "גירושין בהיכל שלמה". האין זו "נבואה שמגשימה תעצמה"?

 

נכנסנו לאולם הדיונים. הרבנים, או הדיינים, ישבו על במה גבוהה מולנו, הכי קרובים שאפשר לאלוהים.

כבר לא הייתי במתח. רציתי לחייך, אבל חששתי שמא החיוך שלי יתפרש לא נכון, על ידי אנשי הרבנות.

חיכיתי לטקס עצמו, שתמיד סיקרן אותי איך הוא בדיוק מתנהל. נשים סיפרו לי שהרגישו מושפלות, אבל אף אחת לא ממש סיפרה איך מתנהל הטקס, הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה. "יותר טוב שלא תדעי" הן אמרו, אבל אני מניחה שההתרגשות, ועצם המעמד, פשוט השכיחו מהן מה בדיוק התרחש שם.

 לא הרגשתי מושפלת. הרגשתי כמו בהצגה, בה הייתי, בו זמנית, שחקנית המשנה + הקהל.

כי רוב הזמן ישבתי בקהל, שהיה מורכב משני אנשים (אני ועורך הדין שלנו), תוך צפייה בדיינים המשוחחים עם הגבר, ממנו אני מתגרשת זה עתה, שואלים אותו שאלות ("האם אתה מגרש את אשתך מרצונך"?), ונותנים לו הוראות מה לעשות עם כתב הגט (לקפל אותו בצורה מסויימת, להגביה אותו, ולהגיד משהו).

ואז נקראתי אני לעמוד בפני הדיינים.

רציתי להגיע אליהם בהליכה בטוחה וזקופה, כמו שאני הולכת תמיד, אבל מצאתי את עצמי חוששת להיראות יהירה ושחצנית מידי, ולא רציתי לעצבן. בכלזאת, אני אישה.

התקרבתי אליהם בצעדים מהוססים, משתדלת להצניע את רעש העקבים שלי, ובכלל, להתגמד מה שיותר.

אני מתקרבת אליהם, עלמנת לבצע את תפקידי בהצגה, אבל לא זונחת את תפקידי בקהל. כל הזמן מדמיינת לעצמי איך אני נראית, ואיך נראה המעמד כולו.

אולי בגלל זה אני זוכרת כלכך טוב מה התרחש שם.

אז גם אותי שאלו כמה שאלות, ואחרכך ביקשו מהגבר שאוטוטו הולך להיות הגרוש שלי, להניח בידי את כתב הגט. לאחר מכן התבקשתי להחזיק את הנייר בשתי ידיי, להרימו למעלה, לשים אותו מתחת לבית השחי, ולצעוד ביחד איתו (עם הדף) לכיוון הדלת. אחרי כמה צעדים להסתובב, לחזור חזרה למרגלות בימת הכבוד, ולתת אותו לאחד הדיינים.

"אפשר לקבל את כתב הגט"? העזתי לשאול, מאחר וכבר היינו "אחרי", והוכרזתי כגרושה, וכבר חזר לי האומץ, כי הבנתי שכבר נגמר.

שקט השתרר. "מה את שואלת"? שואל הדיין הראשי.

עורך הדין שלנו הגיע בזינוק מאזור הקהל, ועודד אותנו לצאת מהר החוצה.

"תישאר פה, עו"ד א'", ביקש הדיין הראשי, בעוד אני מרחפת החוצה בהתרגשות ובאנחת רווחה".

יצא עורך הדין אחרי מספר דקות, וסיפר כי הדיין ביקש למסור לי, כי אינני יכולה לקבל את כתב הגט, כיוון שמיד לאחר הטקס, הוא מושמד.

"מה"? נזעקתי. "שעתיים לוקח לכתוב את כתב הגיטין הזה, ובסוף משמידים אותו"?

 "כן" אומר עורך הדין. "תארי לך שיש איזושהי טעות באחת האותיות, ומישהו יעלה על זה בעוד כמה שנים. טעות כזאת יכולה לבטל את הגירושין. אז עלמנת שלא ימצאו אותה, פשוט משמידים את הראיות"…

אבל בשלב הזה כבר הייתי כולי בשלב זיקוקי הדינור, ביום העצמאות הפרטי שלי. " יוֹם הָחוֹפְשִׁיִין". היום בו בָּרָאתִי את עצמי מחדש.

iStock_000016017479_Large