כשהייתי סטודנטית, בסיומו של איזשהו קורס פסיכולוגיה, חילק אותנו המרצה לרביעיות, ועשה לנו את התרגיל ההוא, בו כל אחד צריך לכתוב 3 דברים טובים, ו-3 דברים לא טובים, על כל אחד מחברי הרביעיה שהוא צוות אליה.

בסיומו של התרגיל, כל אחד קיבל 3 פתקים, ובהם 3 שיקופים שלו, כפי שהוא נראה בעיני אנשים אחרים, שבקושי מכירים אותו.

אני לא זוכרת את הדברים הטובים שכתבו עלי, כי הם התגמדו ונמוגו, נוכח השוֹק שחטפתי למקרא הדברים ה"רעים".

3 הפתקים היו כמעט זהים, וברור שלא הייתה פֹּה שום העתקה.

"מתנשאת", "קרה", "סנובית", "מרוחקת".

א נ י ?

היית בערך בת 23, וכבר עברתי כמה דברים בחיי,  ואף-פעם לא ידעתי שככה אני נראית כלפי חוץ.

חוה (3)

הנה חוה מינדל מימין, ואני משמאל, בתקופת האוניברסיטה

 

חייכתי במבוכה. "למה אתם חושבים שאני כל הדברים האלה?"

"אה", ענו כולם, זה בגלל שאת יושבת לך מאחור, בדרך כלל לבד, בהפסקות את לא מתקרבת אלינו, ויש לך הבעה קבועה כזאת על הפרצוף של "גם אל תעיזו להתקרב".

*******

אני מספרת את הסיפור הזה לסטודנטים שלי, כשמלמדת אותם על חלון ג'והרי, ועל חשיבותו של המשוב בעבודה הארגונית, ובחיים בכלל.

מודל ג'והרי מדבר, בין היתר, על "תחום העיוורון", שטומן בחובו את כל הפרטים שהאדם לא יודע על עצמו, בעוד שאר העולם יודע גם יודע.

בתקשורת טובה, כמו גם במשוב, אנשים מספרים לאדם דברים שהוא לא יודע על עצמו, וכך עוזרים לו "לפתוח את עיניו", ולעבור מתחום העיוורון, לתחום הגלוי.

ככל שהאדם יודע יותר דברים על עצמו, וגם מכיר בעצם קיומם, אפשר להגיד שהוא יותר מודע לְמה שהוא, ולאיך שהוא נתפס בעיני אחרים.

47e99f438279bb330b481c6bde4e40c8

יחד עם זאת, אנחנו נתקלים לעיתים באנשים, שמתעקשים להישאר בתחום העיוורון,  ומסרבים לראות את עצמם, כפי שהם באמת.

"אני ממש לא עקשן" הוא בטח יגיד.

"אני קמצן? מאיפה הבאת אתזה?"

"שקרן? אני שקרן?"

"מה חופרת? אני חופרת? בחיים לא…"

"אני לא בדיכאון, מה פתאום. ואני לא צריך שום ציפרלקס. תקחו אתם ציפרלקס…"

*******

בא לי לנענע בנאדם כזה, להזיז לו בבתוכו של הראש כמה דברים, כדי לעשות מקום למודעוּת, שobviously  חסרה לו.

אדם כזה, ככה אני חושבת, תקוע עם התכונות המחורבנות שלו לעד, ולעולם לא יוכל להשתנות, כיוון שהוא בכלל לא מכיר בקיומן.

הוא לעד יופתע וייעלב מהדרך בה הוא נתפס על ידי אחרים, ויוציא המון אנרגיה, רק עלמנת להוכיח לכולם שהם טועים, והוא, רק הוא, יודע מי הוא באמת.

*******

כשהייתי בכיתה ה', עשו עלי חרם, על לא עוול בכפי, ובמשך שבוע אף אחד בכיתה לא דיבר איתי.

אחרי שבוע, כשהתבררה הטעות, קיבלתי התנצלות קולקטיבית, אך אמיתית וכנה, והחיים חזרו למסלולם.

אבל השבוע הזה, שבו נשארתי לגמרי לבד, מבלי שאף חברה, מחברותי הטובות, העזה להפר את החרם, שינתה לי לגמרי את התפיסה החברתית, לפיה אני פועלת עד היום.

(אגב, חברותיי לכיתה ה', שקוראות אתזה עכשיו: אין לי שום כעס בלב. אתן יקרות לי מאד, ואני אוהבתותכן!)

ג

ופֹּה אני בכיתה ו', עם סבתא יודית שלי

בקיצור, מאז החרם ההוא, לא תראו אותי לעולם מסתובבת בחבורות. את החברים שלי אני שולה אחד-אחד בפינצטה, ובוחרת בהם בכל פעם מחדש.

אני מתרחקת מקְלִיקוֹת וקבוצות מתוך הגנה עצמית, כדי להיות בטוחה שמי שאיתי, יישאר איתי בָּאֵשׁ וּבַמַּיִם, בחֲרָמוֹת וּבִזְמַן קָרִיב, וְאִמְרוּ אָמֵן. אָמֵן.

*******

סיפור החרם, והשפעתו עלי,  יכול לשפוך אור על ההתנהלות שהייתה לי (ועדיין יש לפעמים) במפגשים עם קבוצות חדשות או אנשים חדשים, ובאה לידי ביטוי גם בקורס ההוא, בפסיכולוגיה.

*******

מה שאני רוצה להגיד, בעצם, זה ש- Knowledge is power, וככל שאנחנו מודעים יותר לעצמנו, כך קל לנו יותר להתנהל, לתקשר עם אחרים, ולקבל החלטות מושכלות ונכונות יותר.

ואם יותר משלושה אנשים אומרים לנו משהו לגבי עצמנו, מוטב להאמין להם, מאשר להתכחש ולהיאטם.

"להאמין", זה לא אומר לקום ולשנות את מה שאני, אלא לפתוח את העיניים, להכיר בכך שאני (למשל) מניפולטיבי או פסיבי, ולהחליט מה אני עושה עם המידע הזה.

אמצעים ומשאבים

והנה אחד שמודע, אבל דווקא מבסוט מעצמו כמו שהוא, שזה לגמרי בסדר גמור… 🙂