אני לא מהנעלבות בקלות. למעשה, אני כמעט אף פעם לא נעלבת.

טובה מאד (מה טובה? אלופה!) בלהתעצבן, אבל היעלבויות הן לא השטח שלי.

תתפלאו, אבל התכונה הזאת של לא להיעלב, היא נרכשת, אך דורשת מודעוּת, רצון ואימון.

"מה, הבנאדם יכול להחליט אם הוא נעלב או לא? נראה לך שאפשר לשלוט בזה? עלבון זה רגש. אי אפשר להחליט מה להרגיש, כי רגש זה בלב, לא במוח. איףףף… מאיפה את ממציאה אתזה???"

וואי, איזו מתקפה…. חכו שניה, תנו לי להסביר.

אני רוצה להקדים את ההסבר בדוגמה. אגב, כל הסטודנטים שלי מכירים את הדוגמה הזאת, כי תמיד אני דוחפת את אותה ואת הנושא הזה, גם אם הוא לא קשור ישירות לסילבוס…

אז הנה הדוגמה: כשהייתי סטודנטית, פגשתי יום אחד באוניברסיטה את חברה שלי, א'. "היי אָלֶף" חייכתי אליה. א' הסתכלה עלי הכי צהוב שהיא יכולה, ולא ענתה. "קרה משוּ"? שאלתי. " כְּשֶׁנָּאֶה לך, את אומרת לי שלום, וכשלא נאה, את לא אומרת? אז עכשיו אני לא מדברת איתך…" "על מה אנחנו מדברות?" שאלתי. "על זה שאתמול הלכת מולי, אמרתי לך שלום, הסתכלת לי בעיניים, ולא ענית"! סוף הדוגמה.

ועכשיו ההסבר.

א' פירשה את זה שלא עניתי ל"שלום" שלה, כהתעלמות, זה הכעיס אותה, והוביל אותה ל"לא מדברת איתך".

אבל מה היה קורה אם הייתה מפרשת את ה"התעלמות" שלי בצורה אחרת? מה היה קורה אם הייתה מפרשת את כל העניין בכך שאני פשוט מרחפת לי, ולא ממש מבחינה בה? איזה רגש היה מתעורר אצלה? כעס? עלבון? מה פתאום. מניחה שהיה מתעורר אצלה רגש של הבנה ואמפתיה, כי סביר להניח שגם לה קרה פעם, שהיא ריחפה ולא שמה לב לְמה שמתרחש לה, מתחת לאף.

והאם רגש של הבנה, היה גורם לה לתגובה של "לא מדברת איתך"? ברור שלא. על המקום היא יכלה לעשות לי ככה עם היד (אני מדגימה), ולעורר אותי מריחְפוֹני.

למודל הזה קוראים "מודל אפר"ת", שזה ראשי תיבות של אירוע-פרשנות-רגש-תגובה.

כאשר מתרחש אירוע כלשהו, אנחנו נותנים לו את הפרשנות. הפרשנות מציפה אותנו ברגש מסויים, והרגש מפעיל אותנו בתגובה המתבקשת.

אם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירוע היא חיובית (יעני, דנים את האדם שמולנו לכף זכות), הרי שהרגש שיצוף יהיה חיובי, והתגובה– תהיה סבּבּית לגמרי.

אבל אם הפרשנות היא שלילית, ישר צץ ועולה העלבון או הכעס, וטראח, מגיבים חזק ולא פרופורציונלי.

פשוט מאד.

וככה החיים עוברים בלי יותר מידי היעלבויות וללא דקירות רבות מידי בבטן, מרוב לחץ וכעסים.

מעבר לכך, יש לי רושם, שמי שמרבה להיעלב, יש לו קצת קטע עם אגו.

"ככה היא מדברת אֵלַי? אֵ-לַ-י? איך היא מעיזה בכלל?" זו מחשבה רוויית אגו.

אם נִתְהַדֵּר בפרופורציות הנכונות, ונפסיק להתייחס אל עצמנו יותר מידי ברצינות, יש סיכוי שנהיה פחות נֶעֵלְבָנִיִים כרוניים.

אז לסיכום:

מודל אפר"ת, אפשר לתרגל אותו ולחיות לפיו. אם אומרים לנו שצריך לספור עד 10 לפני שמגיבים, אז אני מציעה לספור עד 20. ה-10 הראשונים הם בשביל לחשוב על הפרשנות שאנחנו רוצים לתת לאירוע, וה-10 הבאים הם בשביל להפנים את הרגש, ולהוציא את התגובה.

אגו נפוח גורם לנו לקחת את עצמנו יותר מידי ברצינות, ולהיעלב בלי שום פרופורציות. סיכה קטנה לפיצוץ האגו + הומור עצמי, יכולה להציל את עצמנו מעצמנו, ולהפוך אותנו לאנשים סלחנים ותקשורתיים יותר.

המוח באגו ובאהבה