האוכל תמיד היה חתיכת אישו בבית ילדותי.

 ההורים שלי ילידי הארץ, אבל הגישה לאוכל היתה פולנית למהדרין.

"לא זורקים אוכל".

 "אמא טרחה ובישלה, ואנחנו נאכל את ה-כל, גם אם זה לא הכי טעים" (משפט של אבא שלי).

"לא קמים מהשולחן עד שגומרים מהצלחת".

 עד היום, בתת הכי מודע שלי, אני לא יכולה להניח לפרור להישאר בצלחת.

המחמאה הכי גדולה שאבא שלי יכול היה לתת לי היתה: "תראי רותי" (רותי זאת אמא שלי) "את לא צריכה לשטוף את הצלחת של גלית. היא נקייה לגמרי. ישר לארון".

אבל זה לא היה כל כך פשוט.

רוב הפעמים מצאתי את עצמי יושבת מול קציצה בודדה, שלא נותר לה מקום בקיבתי הקטנה, ולא יכולה לקום מהשולחן, כי עוד לא גמרתי מהצלחת.

לפעמים היינו נותרות רק שתינו, הקציצה ואני, כי כולם כבר "סיימו מהצלחות" והלכו לענייניהם.

שנים אחר כך (אבל זה כבר לסיפור אחר), כבר היה לי הרבה יותר מקום בקיבה, וכבר הייתי מאולפת ב"לגמור מהצלחת".

ואז אמא שלי היתה אומרת לי משפטים כמו:

"כבר אכלת חתיכה אחת. בשביל מה את צריכה עוד אחת?"

או

"תפסיקי לאכול עם העיניים! לא כל מה שאת רואה את גם צריכה לטעום…" וכו'.

מה הפלא שאת ילדי אני מגדלת באווירה אחרת לגמרי?

אף פעם לא הכרחתי אותם לאכול.

לא רוצה? לא צריך!

לא טעים? יאללה, לפח!

למרבה ההפתעה הם לא גוועו ברעב, וגדלו יפה, והמוח שלהם התפתח בסדר גמור, טפו-טפו-טפו.

למרות שאני יודעת (ולפעמים גם אוהבת) לבשל, הבנתי מהר מאד שבילדים לא כדאי להשקיע בארוחות גורמה.

בשורה התחתונה מה שהכי טעים להם זה פסטה עם שניצל, וזה מה שהם אוכלים, פחות או יותר, כל יום. כבר שנים.

על המקרר יש לנו רשימה, וכל אחד מוסיף בכתב ידו, כל מה שצריך לקנות.

אני לא בודקת מה חסר. קונה רק מה שכתוב.

זה מחנך את הילדים לקחת אחריות, ומוריד ממני את האחריות למוצרים שאינם במקרר או במזווה.

זה, כמובן, לא מונע מהם להאשים אותי בכל מה שחסר, וזה יכול להסביר לכם את השלט, שהיה תלוי הבוקר על המקרר שלנו, וגם את השלט עם הצ'ופסטיקס שתליתי להם כתשובה

 

דדד