מאמר זה מבוסס על עבודה אקדמית שהיגשתי בקורס "מעגלים בחיי המשפחה", בלימודי משפחה בתואר שני, המסלול האקדמי של המכללה למינהל. בגוף המאמר הושמטו לעיתים מראי מקום, הנדרשים לפי כללי הציטוט האקדמיים APA, שמופיעים בעבודה המקורית, אך מסרבלים את הקריאה השוטפת.

 

הייתי בת 16, ולא הצלחתי למצוא שום תכונה רעה באמא שלי.

הערצתי אותה, חשבתי שהיא תמיד צודקת, הייתי גלויה וחשופה כלפיה, והאמנתי שהיא החברה הכי טובה שלי. 10 שנים לאחר מכן כבר מצאתי כמה תכונות שליליות אצלה,  היו לי כמה כעסים גדולים עליה, וידעתי שאני הולכת להיות אמא שונה ממנה בתכלית.

הייתי בת 40, כשהתחיל אצלי "מרד גיל הנעורים", בהורים, אבל בעיקר באמא. בתקופה הזו התקשיתי למצוא אצלה תכונות חיוביות, כעסתי, הייתי פגועה ועצובה, והמפגשים איתה עוררו בי תחושות פיזיות קשות של דפיקות לב מהירות, ושל מחנק וחוסר אוויר.

העובדה שהתגוררתי במרחק שני בתים ממנה, באותו רחוב, רק חידדה והקשתה על המצב.

61d86c3c4a4e6c59b44fd6065582e177

מתוך פינטרסט

 

עם השנים פחת הכעס, וגם תחושות המחנק נעלמו, אך רק כשנפרדתי ממנה פיזית, בהיותי בת 52, ועברתי להתגורר במקום מרוחק, התחלתי להרגיש קרובה אליה יותר מאי פעם.

אנחנו נפגשות הרבה פחות, אך בכל מפגש איתה אני מוצאת את עצמי נצמדת אליה בחיבוק ארוך,  מתכרבלת בקירבה כמו ילדה קטנה, מְרַחְרַחַת אותה כמו פעם, ומופתעת מחדש מהשבריריות שלה.

לשלושת ילדי (בת בכורה ושני בנים) הייתי אמא אחרת.

לא ביקורתית ולא שיפוטית בעליל, חרדה מכך שיחשבו שאני מושלמת, וטורחת שוב ושוב לחשוף בפניהם גם את הצדדים הפחות טובים שלי.

לימדתי אותם במודע מיומנויות כמו אסרטיביות ומשא ומתן, איפשרתי להם להתווכח איתי ולהביע כעס כלפי, ואפילו רחמנא ליצלן, התרתי להם "לא לגמור הכל מהצלחת".

האמנתי ביכולות ובכישורים שלהם, ואמרתי להם בכל יום כמה שהם יפים, מוכשרים וחכמים, ועד כמה שאני אוהבת אותם. חיבקתי המון, הייתי רכה, אבל גם מציבת גבולות ועקבית.

85a41159e95061624690a453821140ac

מתוך פינטרסט

 

כשבתי הייתה בת 9 התחיל אצלה "מרד גיל הנעורים", שהיה קשה מנשוא, אך אני שמחתי, ואף אמרתי לה זאת, כי הייתי בטוחה שזה מבשר על יחסים נפלאים בבגרותה.

היום היא בת 28, והיחסים בינינו רגישים וטעונים, אם כי לאחרונה, אולי בזכות לימודֵי התואר השני שלי, בלימודי משפחה, וייתכן שגם בזכות העובדה שעזבה את הבית, חל שיפור מה ביחסינו.

במאמר זה אנסה להבין את מהות היחסים הטעונים והסימביוטיים של נשים רבּוֹת עם אימותיהן ו/או עם בנותיהן הבוגרות.

העובדה שזוהי תופעה נפוצה כל כך, החוצה גבולות ועידנים, מעידה על רכיבים עוצמתיים, עמוקים ופגיעים במערכות היחסים, וגם על בעייתיות באופי ההיפרדות של האם והבת.

28458946bc01ab95d487e805a8036032

מתוך פינטרסט

 

"כָּל  אֵם  מְכִילָה  אֶת  בִּתָּהּ  בְּתוֹכָהּ, וְכָל  בַּת  מְכִילָה  אֶת  אִמָּהּ. כָּל  אִשָּׁה  מִתְקַשֶּׁרֶת אָחוֹרָה  אֶל  אִמָּהּ, וְקָדִימָה  אֶל  בִּתָּהּ. הַנִּסָּיוֹן  הַמּוּדָע  שֶׁל  קְשָׁרִים  אֵלּוּ  יוֹצֵר  אֶת הַתְּחוּשָׁה  שֶׁחַיֶּיהָ  נִמְשָׁכִים  לְאֹרֶךְ  דּוֹרוֹת".

(ברומברג, 1983, מתוך בר טור, ל' 2016)

r

מתוך פינטרסט

 

ייחוד ופירוד

(Separation-individuation)

ספרציה-אינדיבידואציה הוא תהליך התפתחותי טבעי ובסיסי, שזוהה על ידי  הפסיכואנליטיקאית מרגרט מאהלר (1975), ופוּתח על ידה לכלל תיאוריה, המתארת את תהליך התעצבות אישיותו של תינוק בריא, לכדי אישיות עצמאית ונפרדת מאימו.

תהליך ההיפרדות הראשוני מהאם הוא הדרגתי, נמשך עד גיל 3, וכולל ניסיונות חוזרים ונשנים של היפרדות והתקרבות הדדית של האֵם והילד.

למעשה, לפי תאוריית הספרציה-אינדיבידואציה, תהליך ההתקרבות וההיפרדות מהאם נעשה לאורך כל החיים, והוא בולט ועוצמתי אצל בנות, יותר מאשר אצל בנים, שנפרדים מהאם בקלות יותר, אולי כיוון שהגבולות בינם לבין אימותיהם ברורים יותר.

c55b435acaeb88282c6b1b30131d12e8

מתוך פינטרסט

 

בנות צעירות מזדהות עם אימותיהן, שמהוות עבורן מודל חיקוי וסולידריות נשית.

בשלב מסויים, החל מגיל ההתבגרות, רבות מהם "הופכות את עורן", מנסות למצוא את הייחוד שלהן כנשים וכבנות אדם, ולשם כך הן מנסות ללכת הכי רחוק ממה שמייצגת עבורן אמן, אִם על ידי התרחקות פיזית, ואִם על ידי מרידה בערכים שכל כך חשובים לאֵם ולמשפחה.

זהו שלב משמעותי מאד בתהליך ההיפרדות של הבת מהאם, המלווה לעיתים קרובות בקונפליקטים, בבילבול, ובחוסר הבנה הדדי.

 

מתוך הקונפליקט הזה, שעלול להימשך שנים רבות, הכולל עליות ומורדות, יתאפשר הפירוד (Separation), ויתפתח הייחוד (individuation) של הבת והאם, כל אחת כיישות נפרדת ועצמאית.

הרצון להיפרד קיים גם מצד האימהות, ולא רק מצד הבנות, ואכן גישות פמיניסטיות איפשרו להן לחוש צורך של היפרדות מבלי לפתח רגשות אשם.

כמו בִֹּתה, הנוטה להתרחק ולהתקרב, כך גם האֵם: מרחיקה ומקרבת, מרפה ומהדקת, מתקשה לשחרר את הבת לעצמאות, תוך כדי הדיפתה החוצה.

ריקוד הטנגו הסימביוטי הזה, שני צעדים קדימה ואחד אחורה, שרוקדות האֵם ובִתה, במחול הספרציה-אינדיבידואציה הוא נצחי, ולעיתים גם מאד מבלבל ואַמְבִּיוָלֶנְטִי.

"מחול המלחמה והחיזור", כפי שכינתה אותו אריאלה פרידמן (1999), מלוּוה לעד בתחושה של התמזגות ונפרדות, תוך כדי קונפליקט נצחי בין הדמיון לאם, והשאיפה לשוֹנוּת וייחודיות.

78c45c7d699b0389d6a2e4a24b38c13b

מתוך פינטרסט

 

האֵם המספיק טובה

 

ויניקוט (1962), תבע את המונח The Good enough Mother, העומד כנגד  מושג האם האידיאלית והמושלמת.

 

"מושג האֵם המספיק טובה כולל בתוכו הן את טיב הקשר והן את גבולותיו, מסלק את התובענוּת האין סופית מהאימהוֹת, ואת הצִיפִּיה לאימהוּת ללא גבול וסייג.

להיות אֵם מספיק טובה פירושו להיות אֵם המטפלת בילדיה ודואגת גם לעצמה.

פירושו להיות אֵם שחשה מה קורה לילדיה, ברוב המקרים, ולפעמים גם לא.

פירושו להיות אם שיודעת לאהוב, ולכעוס, ולרוות נחת ואכזבות מילדיה, שמטפלת בהם, ומאפשרת להם לטפל גם בה". (פרידמן, א' 1996)

 

הערכים התרבותיים והחברתיים של "איך אמא צריכה להיות" ו"מה אמא צריכה לעשות" נִטָּעִים עמוק בילדה כבר בילדותה, ממשיכים לצמוח בקירבה בתהליך התבגרותה, ונחקקים עמוק בתת המודע שלה כאשה.

הציפיות האלה, שאינן ניתנות להשגה, הופכות להיות הגיוניות עבורה, ומלוות אותה כל חייה.

אֵם מושלמת מידי עלולה לגרום לבִּתה הקטנה תחושות תסכול וחוסר ביטחון, במיוחד אּם הילדה מבינה שהיא עצמה לעולם לא תוכל להיות מושלמת כאִמהּ.

מאידך, מפח הנפש והאכזבה העצומה, שיהיו מנת חלקה של הבת, לכשתגלה בבגרותה שאִמהּ רחוקה מלהיות כליל השלמות, עלולים לפגוע קשות באמון שהיא תחוש כלפיה.

אך גם אימהוֹת שמאמצות בחדווה את מודל "האם המספיק טובה" של ויניקוט, עלולות לספוג כעסים מבנותיהן, במיוחד כאלה השבויות בקונספט החברתי, שאולי בא לידי ביטוי אצל חברותיהן, לגבי תפקידיה המסורתיים של האם.

"הוויתור על האם המושלמת וקבלת האם המספיק טובה מתהווה בתהליך התפתחות של האם וגם של הבת.

תהליך זה יכול לקרות בכל שלב בחיים, כפי שמתארת מרואיינת אחת: 'מהרגע שהפסקתי לדרוש שהיא [אמי] תהיה האֵם המושלמת, אותה אֵם בדיוק בה חפצתי, הסתדרנו יפה.

אבל אל דרך חשיבה זו לא הגעתי, אלא בהיותי בת ארבעים ושתיים'…" (פרידמן, א' 1996)

128a743bca0556902b2e209a725ff003

מתוך פינטרסט

 

כעס

 

כעס, והאופן שבו מבטאים אותו, הוא חלק בלתי נפרד מיחסי אימהות ובנות.

הוא נובע ממיזוג של ציפיות גבוהות, דרישות, וביקורתיות, אך  יכול לנבוע גם מתלוּת, כאשר בת תלויה כלכלית, לאורך זמן רב מידי באמא שלה, או כשאֵם תלויה באופן מוגזם בבִתה. (Cwikel, 2016)

 

במשפחות רבות אין זה לגיטימי לכעוס או להביע כעס כלפי ההורים, ובפרט כלפי האם. כעס נחשב לרגש בלתי מכבד, והוא יכול להיות מופנה רק כלפי צד אחד, כלפי הילדים.

במשפחה שכזו, ילד הכועס על אמו, עלול לצבור מטעני זעם בלתי ממומשים, מחד, ורגשות אשם כבדים על עצם התחושות האסורות, מאידך.  אצל בנות, יותר מאשר אצל בנים, הכעס הנצבר עלול להעיב ולהקשות עוד יותר על היחסים הטעונים מלכתחילה.

במשפחות אחרות, בהן הכעס ההדדי הוא לגיטימי, יכולה להיווצר בעייה של תחושות אשם מצד האם, במיוחד כאשר הכעס מלוּוה ברגשות שליליים כלפי ילדיה.

 

"אימהוֹת רבות מכירות את רגשות הזעם העצום העולה בהן, כשילדיהן דוחקים אותן לפינות אפלות בנפשן, שבדרך כלל נותרו לא חשופות.

רק בִּתי (ואולי כמה שכנים) מכירה את הזעם וההתפרצויות הבלתי נשלטות שלי.

זאת זכותה הבלעדית של בִּתי, וזכותם של ילדים רבים.

לפני שהייתי לאמא, הייתי שומעת לעתים נשים עדינות, מאופקות וביישניות מתפרצות על ילדיהן כמו אריה טורף…

כיום אני מבינה, שעם בוא הילדים מתעוררים רגשות חזקים, שאינם מוכרים לנו ממקומות אחרים.

הם באים ממקום עמוק בתוכנו, וקשורים בוודאי לקשרינו עם הורינו, ולעומק הקשר עם ילדינו.

למעשה, האימהוּת ממזגת רגשות של שנאה ואהבה, אך הלגיטימציה ניתנת לביטוי של צד אחד בלבד". (פרידמן, א' 1996)

651314a95bf9e7ecd27daf830ceed04a

מתוך פינטרסט

 

אחינועם מצר מעוז חקרה ומצאה, שאימהוֹת נוטות לחוש רגשי אשמה כלפי בנותיהן, יותר מאשר כלפי בניהן.

ייתכן ויש לכך קשר לעוצמות הכעס ולתחושות האהבה-שנאה, שאימהות חשות בעוצמה רבה יותר כלפי בנותיהן, תחושות שנובעות אולי  מהיחסים הסימביוטיים האופייניים לקשר זה.

העוינות והכעס ההדדיים קשים לשתיהן, ומהווים מקור לרגשות אשם, תחילה אצל האם ואחר כך גם אצל הבת.

מחקרים מצביעים על כך שאימהות מתייחסות באופן שונה לבנות ולבנים שלהן.

עם הבנות הן מזדהות, מגינות עליהן יותר, ונמצאות בקונפליקט פנימי עמוק  בין לשחרר אותן לעצמאות, לבין לשמור אותן קרוב.

את הבנים הן משחררות מוקדם ובקלות יותר, ומעודדות אותם לעצמאות, מה שהופך אותם לעצמאיים, ומרחיב את גבולות ה"אני" שלהם מוקדם יותר.

בנות ואימהות מתקשות להיפרד, ותהליך הספרציה-אינדיוידואציה מלווה אותן במהלך כל מעגל החיים.

אחד הכְּשָׁלִים שחוֹות אימהוֹת רבות בתהליך השחרור, בא לידי ביטוי בקושי שלהן לוותר על תפקידן הראשוני כמחנכות וכמעצבות התנהגות, מה שמרחיק מהן את הבנות, ומעיב על יחסיהן.

 

e11f6d6d09f6461d5353b6cfd52b6a90

מתוך פינטרסט

 

לעיתים הבת היא זו שמתקשה לוותר על תפקיד הילדה המרדנית והכועסת, המאשימה את אמהּ בכל צרותיה ושריטותיה, מה שמעכיר את היחסים עם האם, מפריד ביניהן, אך בו זמנית כובל אותן זו לזו.

 

הִתקשרות וקירבה

 

תיאוריית ההתקשרות של בולבי ומאהלר (1950), מדברת על דפוסי הִתקשרות שמִתעצבים בינקוּת ובילדוּת, ולמעשה מקבעים את דפוס ההִתקשרות שיאפיין את האדם בבגרותו.

מכיוון שדפוסי ההִתקשרות בין אימהוֹת ובנות מתאפיינים כמעט תמיד במהלכים של התקרבות וריחוק, אני נוטה לחשוב שאין זה משנה אִם הבת חוותה בילדותה אֵם מחבקת ותומכת, או אֵם קרה ומרוחקת.

ייתכן כי דפוסי ההִתקשרות שנתקבעו בילדוּת משפיעים על אופי ההִתקשרות שיאפיין את האישה בעתיד, בבחירת זוגיות למשל, אך ככל שזה נוגע ליחסיה עם אִמהּ, הם כמעט תמיד נדונים להתאפיין בריחוק ובהתקרבות לסירוגין.

056fdd6a7aee8b8b432ce5a161368d2d

מתוך פינטרסט

 

המצב האידיאלי, כמובן, הוא שהאם והבת יחוו יחדיו, ובו זמנית,  את תהליכי ההיפרדות השונים, יקפידו בנפרד על אינדיוידואציה ברורה, ויגיעו יחדיו אל שלב הגמר של ההתקשרות היציבה בבגרות.

אריאלה פרידמן (1996) טוענת שכאשר אישה הופכת בעצמה לאם, יחסיה עם אמהּ משתפרים לאין ערוך, בזכות נקודת המבט האימהית שנגלתה בפניה.

זהו, אכן, שלב התקשרות משמעותי, ביחסי האם והבת, אך בריקוד הספרציה-אינדיוידואציה הנצחי, כמעט כל התקרבות מבשרת על ההיפרדות הבאה.

 

ביקוֹרתיוּת, שיפוּטיוּת וציפּיוֹת

 

הנטייה לביקורתיות ושיפוטיות, כמו גם הנטייה לפתח ציפיות הדדיוֹת, מאפיינות מערכות יחסים רבות של אימהות ובנותיהן, ומהוות מקור משמעותי לכעסים, לקונפליקטים ולריחוק.

ביקורתיוּת ושיפוטיוּת מעבירות מסר של חוסר קבלת הזולת כפי שהוא, של חוסר כבוד להיותו מה שהוא, ושל שאיפה לעצבו בהתאם לערכים האישיים, החברתיים, והתרבותיים המתאימים לאחֵר.

דווקא אימהות ובנות, שמלכתחילה קשורות זו בזו בעבותות של שִׁלְיָה, מיגדר ונשיות, ראוי שייכבדו זו את ייחודה של זו, על חסרונותיהן ואי שלמותן, ויניחו בצד את הנטיות האישיות ואת הציפיות החברתיות והתרבותיות.

 

קוראים לזה אהבה

 

כל בת מכילה בתוכה את משאלת הלב של אִמָּהּ, ליחסים טובים יותר מאילו שחוותה עם אִמָּהּ.

התקווה ליחסים הדוקים ותקינים בין אֵם לבת, נותרת פעמים רבות פצועה ומדממת, על השביל שבו הן הולכות יחדיו, כל אחת בנפרד.

וכמִנְיָן  הנשים שחיות בעולם, כך גם מהוּת היחסים שלהן עם אימותיהן ובנותיהן. אין מערכת יחסים זהה לְמִשְׁנֶיהָ, ואפילו אחיות שגדלו באותו בית עם אותה אם, חוות איתה יחסים שונים ונבדלים.

98d93473826c2cab9646b8594ffbec20

מתוך פינטרסט

 

רצוי שאימהות יהיו מודעות מראש לכך שיחסיהן עם בנותיהן צפויים בכל מקרה להיות טעונים ורגישים, בתקופות מסויימות במהלך מעגל חייהן.

ידיעה זו תמנע מהן תיסכולים ורגשות אשם, ותאפשר להן לעבור בשלווה יותר את תקופת ההיפרדות וההתרחקות.

רצוי כמובן שגם הבנות יהיו מודעות לעובדה זו, מה שיגרום להן אולי להיות פחות שיפוטיות ומאשימות, ויותר לקחת אחריות על החלטותיהן ובחירותיהן.

יחד עם זאת, בתקופות ההתקשרות והקירבה ניתן לקיים יחסים טובים ונפלאים, כל עוד האם והבת יקפידו לא לבקר או לשפוט זו את זו,  ולא להרבות בציפיות, שכן "כגודל הציפייה, כך גודל האכזבה", וכגודל האכזבה, כך גודל הכעס.

 

מיקי גרבר ומעין גרבר (2014), אמא ובת, כתבו מאמר משותף על יחסי אימהות ובנות, וניסחו איך לדעתן צריכה להתנהל תקשורת אם ובת. הנה מה שהן כתבו (ציטוט עם שינויים מסויימים, שהיו חשובים לי לשם הדגשה):

תקשורת בין אם ובת, צריכה להכיל את  המרכיבים הבאים:

  1. יכולת לבטא את עצמי, את העמדות, התחושות, הצרכים, והבקשות שלי, מבלי להקרין שיפוטיות וביקורת על השנייה.

  2. יכולת להקשיב לעולמה של בת שיחי בעניין ובאהדה, אך ללא אשמה, וללא בהלה.

  3. היכולת לא לוותר על אותנטיות, אך לפעול לא מתוך הצפה בלתי נשלטת.

  4. לדעת לבחור באופן מבוּקר את הזמן, המקום והדרך לגעת במה שחשוב ורלוונטי.

  5. כל אחת בוחרת בזהירות רבה יותר מה להביא מתוכה, על מנת לא להעמיס יותר מידי על השנייה.

(גרבר, מ', וגרבר, מ' 2014), (ציטוט עם שינויים מסויימים, שהיו חשובים לי לשם הדגשה).

6a8fa78b74f0a2ea84cd2dc9695685fa

מתוך פינטרסט

 

העמקת הידע התיאורטי בתחום יחסי אימהוֹת ובנות, במיוחד בתיאוריות ה- Separation-individuation של מרגרט מאהלר (1975) ו"האֵם המספיק טובה"  של ויניקוט (1962), פתחו בפנַי סדק צר ב"דלת קסמים", דרכו ניתן להציץ אל עֵבֶר העתיד, ולהסיק מה הוא צופן לי, פחות או יותר, בנוגע ליחסַי עם אִמי ובִתי, ומתי יהיו נקודות ההתקרבות והריחוק מהן.

אני מתאמנת בלהיות סובלנית ואמפתית יותר כלפי אמי ובתי, לכעוס פחות, ולהיפטר לחלוטין מרגשות האשם. אני נהנית ממעמדי החדש כ"אמא מספיק טובה", וכבר לא מצפה למדליה של "אמא אלופה", שפעם חשבתי, ביהירותי, שמגיעה לי.

אני גם מסתפקת בתואר "הבת המספיק טובה", אבל צריכה לעבוד על עצמי חזק יותר, על מנת להפנים זאת.

 

ביבליוגרפיה

בר טור, ל' (2016). מצגת יחסי אמהות בנות, בקורס "מעגלים בחיי המשפחה", המסלול האקדמי המכללה למינהל, ראשון לציון.

גרבר, מ', וגרבר, מ' (2014). מקום לקשר – מאמר משותף על יחסי נשים צעירות ואימהותיהן, אוחזר מתוך אתר האינטרנט "פסיכולוגיה עברית". http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3163

פרידמן, א' (1996). באה מאהבה : אינטימיות וכוח בזהות הנשית (עמודים 113-127), רעננה, הקיבוץ המאוחד.

פרידמן, א' (1999). "מחול המלחמה והחיזור", על הקשר בין אימהות ובנות, אוחזר מתוך אתר האינטרנט של ד"ר אריאלה למדן. http://www.elamdan.co.il/

Cwikel, J. (2016). Development and Evaluation of the Adult Daughter–Mother Relationship Questionnaire (ADMRQ).

Pileggi,A.V. (2014). My mother, my daughter, my self: The mother-daughter relationship & the influence of facial differences.  ׂ