הוא מוצא חן בעיני לאללה, קולטת שגם אני בעיניו, ויש לי הרגשה טובה לגביו.

ואז, אחרי כמה ימים של אופוריה, וְפּוּצִינְיוּ-מוּצִינְיוּ, פִּת-אום, הוא לא (לא!) שולח לי וואטסאפ של "בוקרטוב" על הבוקר.

ואז היא מגיעה. חרדת הנטישה, שבחיבה אני קוראת לה "חֶרְדַת" (במִלְּעֵיל, כשההטעמה היא על ההברה הראשונה).

היא מבצבצת די בתחילת הקשר. כל קשר.

שולחת יד ארוכה מתוך הבטן, דרך הלב, שם היא נותנת לו צ'פחה עדינה, שמטלטלת אותו וואחד טלטלה, נעצרת לרגע בגרון, וטיפה חונקת, מזדחלת לכיוון המוח, ומתחילה לטחון לו ת'ראש בכלמיני דמיונות וסיפורים, חוזרת ללב, שותלת שם פחדים, חוסר ביטחון, ורגשות שליליים, טסה לעיניים, ומתחילה להשפריץ מהן דמעות.

כן, כזאת היא חֶרְדַת.

ומה שמעניין זה שהיא מופיעה אצל גברים, בדיוק כמו אצל נשים,

"תכיר, זאת חֶרְדַת", אני אומרת לו. "היא באה לבקר אותי קודם, כשלא שלחת לי וואטסאפ בוקרטוב".

"גם לך יש כזאת?" הוא מתפלא. ואחרי כמה ימים הוא כבר מציג אותי לפני החֶרְדַת הפרטית שלו, שהופיעה כשנדמה היה לו שאני מסננת אותו.

כאשר יש פתיחות ושקיפות, זה מֵקֵל על העניינים.

זה גם מרגיע, כי ישר הוא אומר משהו כמו: "מתוקה, היה לי בוקר מטורף, ולא הצלחתי להגיע לטלפון, כדי לסמס לך. אבל את יודעת שאת ואני זה כבר ביחד לגמרי…"

כשיש תקשורת טובה, והקשר הזוגי הולך ומתפתח, חשוב לתת לחרדת הנטישה את המקום שלה, ולהכניס אותה לשיח הזוגי.

היא, התפקיד שלה לערער ולהחליש, ואנחנו, שרוצים לצלוח את הזוגיות, התפקיד שלנו לחזק זה את זו, ובכוחות משותפים להעיף את חֶרְדַת מחיינו.

ותאמינו לי, אחרי שמעיפים אותה, ככה, בבושת פנים, היא בחיים לא מעיזה להראות את הפרצוף שלה יותר…