רואים את השיחים האלה, בקצה רצועת החוף הצרה?

שם הסתתרנו, והמתנו.

צילום: גלית יהב

 

אוקטובר 2010, אני בקוסטה ריקה, בָּאִי טוֹרְטוּגֶרוֹ (Tortuguero)), שפירושו בספרדית "אזור הצבים".

או-טו-טו אני עומדת לחוות את אחת החוויות המופלאות והמעצימות בחיי.

כל לילה, בין החודשים יולי-אוקטובר, כבר 180 מיליון שנים, עוד מתקופת הדינוזאורים, מגיחות מתוך הים הקריבי צבות ים ענקיות (בסביבות 150 ק"ג כל אחת), מטילות את ביציהן לתוך בור שהן חופרות בחול, וחוזרות אל המים. 

http://www.masa.co.il/article/6361/%D7%A7%D7%95%D7%A1%D7%98%D7%94-%D7%A8%D7%99%D7%A7%D7%94-%D7%A2%D7%9D-%D7%99%D7%9C%D7%93%D7%99%D7%9D/

התמונה לקוחה מאתר "מסע אחר"

 

חושך על פני החוף, ושקט מוחלט.

כל 10 אנשים מצוותים למדריך, בעל פנס אינפרא אדום, שלא מפריע לצבות, ובאמצעותו הוא יצביע אחרכך על נקודות מסויימות, ויאיר את תשומת ליבנו לפרטים חשובים.

רחש המים הוא הדבר היחיד שנשמע, ואני מאמצת את עיני כדי לראות את הצבה העולה מן הים.

יש לי רושם שתנודת המים משתנה, מה שגורם לי להתרכז ולאמץ את עיני אף יותר, כשלפתע אני רואה מולי צבת ענק נטועה במים הרדודים, ללא תזוזה

אני מרגישה אותה נושמת.

דקה-שתים, והיא חוזרת לאחור, למעמקי האוקיינוס.

"היא הרגישה אותנו", אומר המדריך. "היא תחפש לה נקודת יציאה בטוחה יותר".

אנחנו שותקים חזק יותר, ונושמים לאט ובשקט, עלמנת לאפשר לצבה אחרת לעלות ולהטיל את ביציה בסמוך לנו.

ושוב, תנודת המים משתנה, ושוב צבה נטועה על החוף. אפילו לא הבחנתי שהגיחה מהמים.

באיטיות היא מתקרבת אלינו.

בנקודה מסויימת היא עוצרת, ומתחילה לחפור את הבור, שאליו תטיל את ביציה.

היא נושמת בכבדות, מתאמצת מאד, מעיפה את החול באמצעות סנפיריה הענקיים.

מתוך החושך, נשמעות פתאום גניחות קשות ומאומצות, מלאות כאב, ששמעתי רק במקום אחד בחיי: בחדר הלידה, ומיד הרגשתי איך אני יולדת ביחד איתה.

המדריך סימן שאפשר להתקרב.

הצבה הייתה שרועה מעל בור עמוק, כשסנפיריה פרושים על החול.

צילום: גלית יהב

זאת לא צבה אמיתית, רק דגם שלה, שתואם בול למציאות

 

"תלחצי חזק" אמרה לי המיילדת, ואני לוחצת, מחניקה שאגת קרב חרישית.

הצבה לוחצת ונאנחת, וטאק… מטילה בסביבות 20 ביצים בלחיצה אחת, שנפלטים מגופה, מלווים בסוג של מי שפיר.

נדמה כי היא בסוג של טְרַנְס.

מרוכזת מאד, אינה מבחינה כלל בקבוצת האנשים שעומדים מעליה,  וצופים בחודרנוּת, בחווייה הכלכך אינטימית שהיא שרויה בה.

הצבה ממשיכה להתנשף ולגנוח, אוזרת כוח, ופתאום כמו ציר חדש שמגיח, היא שוב נאנקת ומתאמצת, וטאק… עוד הטלה מרובת ביצים.

לאחר מספר הטלות היא מתרוממת, מכסה במהירות את הבור, וחוזרת למים בקלילות, מבלי להביט לאחור.

בשנה הבאה היא תשוב להטיל את ביציה בדיוק באותה נקודה, כשהיא מנווטת את דרכה בעזרת השדה המגנטי של כדור הארץ.

צילום: גלית יהב

רצועת החוף הצרה בָּאִי טוֹרְטוּגֶרוֹ

 

הצבים הקטנים יבקעו מהביצים כעבור חודשיים, ימצאו את דרכם אל מי האוקיינוס, והנקבות שבהם, יגיעו בעוד מספר שנים, כדי להטיל את ביציהן, בדיוק באותה נקודה.

 

צילום: גלית יהב

קליפות הביצים שנותרו בבור, לאחר הבקיעה

 

אינני אישה דתית (או-הו כמה שאני לא), אבל בחוף טוֹרְטוּגֶרוֹ הרגשתי חלק מתהליך בריאת העולם.

שָׁמַיִם מֵעַל,

יַבָּשָׁה וּמַיִם מִתַּחַת,

 בַּעַל חַיִּים עֲנָק, מֵרִאשׁוֹנֵי יְצִירֵי הַבְּרִיאָה,

"וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם".

 

צילום: גלית יהב

האי טורטוגרו

 

על החוף בְּטוֹרְטוּגֶרוֹ הרגשתי קטנה-קטנה-קטנה, בתוך היקום הענק הזה.

עולם המוּנע מכוחות טבעיים ועוצמתיים, עד כי יכול לגרום לצבוֹת ענק להגיע שנה אחר שנה לאותה נקודה בדיוק, עלמנת להמשיך ולהתרבות.

מעבר לכוחות העל, יש לכל פְּרָט גם מקום לשיקול דעת, ולבחירה אישית.

שכן על אף הכוח החיצוני, והדחף הפנימי שמניעים אותה, הצבה משתמשת גם באינטואיציה האישית שלה, ומחליטה באיזו נקודה מתאים או לא מתאים לה להטיל את ביציה.

על החוף בְּטוֹרְטוּגֶרוֹ הרגשתי מציצנית ופולשנית, אך יחד עם זאת שותפה לְגוֹרָל הנקבות, באשר הן, כממשיכות חיים.

ולפעמים, כשאני צריכה להתרכז, אבל לא רוצה שמחשבות טורדניות יפריעו לי בתהליך החשיבה, אני עוצמת עיניים, נוחתת בחוף טוֹרְטוּגֶרוֹ, נושמת עמוק ובשקט, וממתינה לצבה שתעלה מן הים.

תוך כמה דקות אני מרוכזת חזק. או נרדמת. תלוי מה בא קודם…

והנה עוד כמה תמונות משמורת טורטוגרו…

 

צילום: גלית יהב

הטיול בשמורה, באמצעות סירות בלבד

 

צילום: גלית יהב

נו, זה לא נראה כמו ביקור בספר "בראשית"?

 

צילום: גלית יהב

יש כלמיני סוגים של קוקוסים. לכל סוג חלב בטעם שונה. טעמתי את זה – לא טעים!

 

צילום: גלית יהב

הבחורצ'יק הזה הציץ עלינו מלמעלה, והיה לו גם מה לומר, בדיוק כשהלכנו לברכה

 

1 (5)

והנה אני בברכת המלון בטורטוגרו…