"זה לא מתאים לי" הוא אמר בסוף הדייט, ואני הופתעתי, כי היה נדמה לי שלשנינו היה נחמד.

אבל בעצם, יכולתי לראות את זה מגיע. במהלך השיחה, בבית הקפה, שמתי לב להבדלים בשפת הגוף שלנו.  "תראה איך אני יושבת, נינוחה כזאת, נשענת על השולחן, רוכנת לעומתך בפתיחות, ואתה דבוק למשענת הכיסא שלך, מרוחק". הוא חייך במבוכה, ולא הבין מה אני נופלת עליו ככה.

 נסעתי הביתה, אחרי מפגש הנפל הזה, וכרגיל דיברתי לעצמי, תוך כדי נהיגה. "מותק" (ככה אני קוראת לעצמי כשצריכה לעודד את עצמי, או כשנותנת לעצמי על הראש) "מותק, זאת לא את. זה דֶפֵנְטְלִי הוא, שיש לו כנראה בעיית ראייה, אם הוא לא מצליח לראות כמה את שווה ונהדרת". ומיד הרגשתי ממש בסדר וחזקה וראויה, כמו שהרגשתי תמיד אחרי מפגשי נפל כאלה.

עברה שנה. בול שנה, כי המפגש ההוא היה סמוך לראש השנה הקודם. פתאום הוא מתקשר, מאחל לי "שנה טובה", ותוהה אם אני זוכרת. "בטח זוכרת. זוכרת שאתה זה שנפנפת אותי". "כן" הוא אומר, "פתאום זה היה גדול עלי. פתאום נבהלתי".

 "מותק, צדקתְ"אני אומרת לעצמי, "זה באמת היה הוא, שעדיין לא היה בשל למחוייבות, וכל הכבוד לך שלא נתת לרוחך ליפול אז"

אני חושבת, שכמו שבסוף כל מלחמה, הלוחמים מקבלים את "אות הלוחם", ככה בסוף תקופת הדייטים, לאחר שכבר מצאו זוגיות טובה ואמיתית, מישהו צריך להעניק לשורדים האמיצים את "אות הדייטיסט הנחוש". ואני לא מדברת פֹּה עליו, שלא היה מספיק נחוש, ועד היום הוא עוד מחפש. אני מדברת עלי, על הנחישות שלי, על האמונה שלי בעצמי, על האמונה המוחלטת שאמצא מישהו בול כמו שאני רוצה, מבלי להתפשר אפילו טיפה, ועל כך שֶׁיָּגַעְתִּי וּמָצָאתִי. לא מגיע לי איזשהו סוג של צל"ש?

אות הדייטיסט