הכתיבה מהווה חלק משמעותי בחיי, מגיל מאד צעיר. אבל בניגוד למצופה, שיעורי ההבעה בבית הספר, היו עבורי סיוט מתמשך.

לא יודעת איך זה היום, אבל נראה לי שפעם-פעם, המורים לא ממש היו סגורים על מה ואיך צריך ללמד בהבעה, בְּרַם על דבר אחד הם הקפידו ביתר שאת: ראשי פרקים. חובה-חובה-חובה לעשות ראשי פרקים לפני שמתחילים לכתוב, שהרי בלעדיהם הכתיבה אינה יכולה להיות מספיק טובה וממוקדת.

"ראשי פרקים בתחת שלי" חשבתי כבר אז, ודילגתי באופן קבוע על ההליך שלדעתי היה לגמרי מיותר.

אז באופן קבוע קיבלתי 20 נקודות פחות. אבל זו הייתה רק ההתחלה של ה"פחות".

כי הייתה לי גם התנגדות פנימית לכלמיני חוקי משפט ודקדוק, שניסו לכפות עלי, שגם אותם סירבתי לכלול בחיבורים למיניהם שנתבקשתי לכתוב.

הקטע הוא, שנהניתי לכתוב את החיבורים ההם. תנו לי נושא- ואני חוגגת עליו. ראיתי איך תלמידים אחרים סובלים ומתענים, ואני… רק תנו לי להביע את עצמי.

ההורים שלי השתגעו. "איך 60? בהבעה? את הרי כותבת כלכך יפה"…

"כן" הסברתי להם, פישרית בת 17, "אני חושבת שאני מקדימה את זמני. המורים ומשרד החינוך עוד לא בשלים להכיל כתיבה שהיא שונה מהשיטה השבלונית, שהם מנסים לעצב אותנו לפיה".

גזירת מחשבות

שרגא פסח, שהיה מורה שלי לתנ"ך בכיתה י"ב, והיה מרדן כשלעצמו, זימן אותי יום אחד לשיחה. "אני אוהב איך שאת כותבת" אמר. "אל תפסיקי. תמשיכי בדיוק ככה, כמו שאת. תפרסמי, תתפתחי, אל תעצרי את עצמך".

אחחח… כמה גבהתי אחרי השיחה ההיא. 3 ס"מ לפחות, מרוב גאווה ואושר.

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (על פי גוגל, המשפט מיוחס לרב שלמה קרליבך), ואני משנה קצת:  "כל מה שילד צריך, זה לפחות 2  מבוגרים שיאמינו בו, ורצוי שאחד מהם יהיה נציג רשמי של מערכת החינוך".

***

כשהבן הצעיר שלי סיים את כיתה י"ב, נשמתי לרווחה.

כי 3 הילדים שלי, המוגדרים כבעלי הפרעת קשב וריכוז, איתגרו לא אחת את השבלונות המקובעוֹת של מערכת החינוך הפורמלית, ואני מדברת אך ורק על ענייני תוכן ופֶּדָגוֹגְיָה, ובשום אופן לא על ענייני משמעת.

דרכם חוויתי וכאבתי שוב את המקובעוּת המחשבתית והדידקטית, נפגשתי שוב עם המורים (לא כולם, אבל רבים-רבים) שכבר גיבשו לעצמם דפוסי התנהגות ושיטות לימוד אחידוֹת, והזדהיתי כלכך עם קשיי ההתמודדות שלהם בבירוקרטיה הפורמלית.

חינוך

בית הספר, במתכונתו הנוכחית, הוא מסגרת שאינה מתאימה לכולם, ומזל שיש אלטרנטיבות, כמו אקסטרני, למשל, או בתי ספר דמוקרטיים, אנתרופוסופיים ודומיהם, ויש גם את החינוך הביתי, שתופס תאוצה בשנים האחרונות.

כהורים, אני חושבת שעלינו להציע את האלטרנטיבות האלה לילדינו, במידה ואנחנו רואים את הקושי שלהם להשתלב. לא להתבאס מזה, אלא לפרגן להם על שׁוֹנוּתָם וייחודם.

כמורה וכמרצה, אני רוצה להאמין, שאני פחות מקובעת, ויותר פתוחה להכיל סטודנטים על כל גווניהם, תוך התאמת שיטת הלימוד לכל אחד ואחד מהם.

1013519_766716450022619_917709795_n

ולסיכום:

הורים, הֱיוּ קשובים לילדיכם ולקְשָׁיֵיהֶם. מערכת החינוך הפורמלית היא בסך הכל אופציה אחת, שמתאימה רק לחלק ממגוון התלמידים.

ואם החלטתם שילדכם, המתקשה להשתבלן (לא בטוחה בכלל שיש פועל כזה, שנגזר מהמילה "שבלונה"), בכלזאת ימשיך ללמוד בחינוך הפורמלי,  הֱיוּ גמישים איתו. אל תדרשו ממנו להיות כמו אחותו הגדולה, או כמו הילד של השכנים.

תסמכו עליו. תנו לו למצוא בעצמו את חוזקותיו, ואל תדרשו ממנו מה שאינו מסוגל או רוצה.

snotm 002

***

ולסיום, קבלו מורה שאני אוהבת במיוחד…..