כשהייתי בכיתה ב' טמנתי פתק בכותל: "אלוהים, תעשה שההורים שלי לא יצאו יותר בערב, כדי שלא אשאר לבד, וגם שיקנו לי מחדד".

ההורים שלי סמכו עלי מגיל מאד (הייתי אומרת, אפילו יותר מידי) צעיר, והירבו לצאת בערבים.

אני זוכרת אותי מקבלת התכווצויות בבטן, בכל פעם שהודיעו לי שהם עומדים לצאת בערב, מה שהיקשה עלי מאד את ההירדמות.

היו לנו סימנים מוסכמים, כדי לתקשר אחד עם השני, שכן היה זה טרם עידן הסלולרי, ויכול להיות שאפילו טלפון של בזק עוד לא היה לנו.

כשהיו הולכים לציפי ומוריס אזולאי, למשל, שגרו לא רחוק, היו מדליקים ומכבים את האור במרפסת של אזולאי, כדי לאותת לי שהגיעו.

כשרציתי שיחזרו, הייתי מדליקה את האור במרפסת שלנו, ומתפללת שאבא שלי יבדוק בזמן הקרוב מה מצב האור, כי היה מוסכם בינינו שכל חצי שעה הוא יוצא למרפסת של אזולאי, ובודק.

אחרכך בנו את הבניין ברחוב חן, ליד קופת חולים, וזהו, תקשורת המִגְדַּלּוֹר גוועה לעד.

ביום העצמאות הראשון שלנו בערד, התעוררתי באמצע הלילה, ההורים לא היו, ואני פחדתי.

הערתי את אחי, שכבר אז היה ילד גיבור בן 4.

Scan100--------22

אח שלי הגיבור, ואני.

 

"אני לא מפחד", הוא ענה לי, כששאלתי אותו אם הוא פוחד.

"אתה כן". שיכנעתי אותו.

ואחרכך שכנעתי אותו לצאת למרפסת, ולצעוק מקומה רביעית: "אמא רותי…. אבא רני…."

אני עמדתי במרפסת האחורית, וצעקתי אותו דבר, כדי לכסות את כל הכיוונים.

1969 בערד הקטנטונת של פעם,  שתיים בלילה, ההורים שלי עומדים ליד קופת חולים ומדברים בנחת עם החברים שלהם, רגע לפני שנפרדים, ומהשמים הם שומעים פתאום בשני קולות "אמא רותי…. אבא רני…."

אבל גם אחרי שסיפרתי להם על הפתק ששמתי בכותל, היה להם קשה להתחבר לפחד הזה שלי. הם הרי ידעו שלא יקרה לי כלום, אבל אני, אני לא ידעתי אתזה!

שעות הייתי שוכבת במיטה, מכווצת, ונרגעת רק כששומעת מקומה רביעית את הסוסיתא  מקרטעת לכיוון החנייה.

או אז הייתי מחייכת בהקלה, ועד שהם עלו ברגל לקומה האחרונה, אני כבר ישנתי שנת ישרים רגועה.

לפעמים יש לנו נטייה להקל ראש באשר לפחדים של אחרים, ולשכוח שגם לנו יש את החרדות הקטנות שלנו.

והרי לא משנה ממה מפחדים, שכן התחושה היא אותה תחושה: פ-ח-ד!

אמפתיה, והתחברות לתחושת הפחד (המוכרת לכולנו), עשויים להביא להבנה טובה יותר של הזולת, לתקשורת חיובית ורצויה, ולאפשרות סבירה יותר לסייע.

בטח כבר ממש עומד לכם על קצה הלשון לשאול, אז לא, אני כבר לא מפחדת לבד בלילה.

כשהייתי בערך בת 14, ישנתי אצל הדודים שלי בקיבוץ מבוא חמה, וכאשר יגורתי בא לי. גם הם נאלצו לצאת בערב, ואני שכבתי מכווצת מפחד.

כשדוד שלי בא לבדוק מה שלומי, הוא הופתע לראות שאני ערה ומפוחדת, נשכב לידי, ושאל אותי מה מפחיד אותי.

"אני שומעת קולות מפחידים".

תיארתי לו מה אני שומעת, והוא, בסבלנות רבה, בודד לי כל סאונד וסאונד, והסביר לי מה זה.

וככה הִתְוַדַּעְתִּי לצלילים של הממטרות, של הצפרדעים, של הגנרטור, ושל עוד כלמיני מרעישנים למיניהם.

והוא הלך, ואני נרדמתי, וככה הפסקתי לפחד.

הכי טְרִיוְיָאלִי בעולם!

פחדים