יש חוויות טראומטיות, שנצרבות  ב-DNA, ואיכשהו לא עברו למדור של התת מודע. החוויות האלה, כשהן עולות בזיכרון, הן מופיעות קומפלט עם כל החושים והתחושות, שנכחו באירוע המקורי.

וזה בדיוק מה שמתרחש אצלי,  בכל פעם שצף לי הזיכרון הבא:

הייתי בת פחות מארבע.

אני יודעת את זה, כי עדיין ישנתי במיטת התינוקות, שעברה לאח שלי,  והוא נולד כשהייתי קצת פחות מארבע.

בחדר שלי הייתה דלת יציאה למרפסת, ותמיד פחדתי שייכנסו משם חתולים וחיות אחרות.

 משהו העיר אותי באותו לילה.

פקחתי את עיניי, ומהדלת של המרפסת נכנסה חיה משונה, שבחיים שלי לא ראיתי קודם.

חד---------דר

ברור שזה לא החדר המקורי שלי, אבל החיה המשונה – בול!

 

היא נראתה כמו כבשה גדולה וצמרירית, והיא פסעה לקראת המיטה שלי בהליכה מְשֻׂכֶּלֶת.

רגליים ימניות קדימה, ומיד מעליהן, בְּשִׂכּוּל, רגליים שמאליות.

וחוזר חלילה, עד שהתייצבה בדיוק מעלי.

נשמתי נעתקה.

אני לא אומרת את זה במליצה. ממש לא יכולתי לנשום.

פחדתי שכל תזוזה של הגוף, אפילו של הנשימה הקטנה ביותר, תגרום לה להתכופף לעברי.

רציתי לקרוא לאבא ולאמא.

רציתי לצרוח.

אבל פִּי לא הצליח להפיק, ולוּ צליל אחד מקירבּוֹ.

אני זוכרת איך נבהלתי מחוסר היכולת לקרוא לעזרה.

התאמצתי.

ניסיתי לחלץ קולות ממעמקי גרוני.

אבל כל שהצלחתי לדלות מקרבי, הייתה נהימה עמומה וחרישית.

הייתי אֲחֻזַּת פַּלָּצוּת.

עיניי הציצו מתוך גופי, אל עבר הכבשה הגדולה, והיא, מבחינתה, הביטה בי, ולא זזה.

שיתוק שינה

אני בטוחה שככה נראיתי. מצאתי את התמונה הזאת דרך גוגל, כשכתבתי "שיתוק שינה"

 

אני זוכרת את הפה הגדול, דמוי הגמל, שלה.

חשבתי לעצמי, שאם אעצום עיניים, היא בטח תיעלם.

עצמתי.

התפללתי תפילה של ילדה קטנה, שכשאפקח אותן, היא כבר לא תהיה שם.

פקחתי בזהירות, והיא עדיין ניצבה שם, מביטה אלי מבלי לזוז.

לאט-לאט הרגשתי איך נוטשים אותי כוחותיי.

בכל פעם שעצמתי את העיניים, ופקחתי אותן שוב, היא עמדה שם.

אני זוכרת שאמרתי לעצמי, שאסור לי להירדם.

כשהתעוררתי בבוקר, החדר היה שטוף אור, ולא היה זכר לחיה הגדולה.

דלת היציאה למרפסת, שתמיד הייתה נעולה בלילות, הייתה הפעם חצי פתוחה.

סיפרתי לאמא שלי על החיה ההיא, שכיניתי אותה ה"מֶה", אבל היא רק צחקה, ואמרה שזה היה בסך הכל חלום.

"לא, זה לא היה חלום" אמרתי לה בתדהמה, המומה מקלות הדעת שבה התייחסה לחוויה הנוראית שעברתי בלילה.

"אין חיה כזאת, מֶה" היא אמרה.

"את רק חלמת".

אני זוכרת את העלבון.

 באותה החדות שאני זוכרת את האימה שחוויתי באותו לילה, כך אני זוכרת את העלבון שנצרב בי, בבוקר שלמחרת.

* * *

לפני כמה שנים ראיתי תוכנית בערוץ 8, שתיארה בדיוק את הסיוט שחוויתי בילדותי.

התקשרתי מהר לאמא שלי: "תפתחי ערוץ 8, מסבירים שם את התופעה שהייתה לי עם ה"מֶה". את רואה? את רואה שזה לא היה סתם חלום? יש לתופעה הזאת  אפילו שם…"

רק אז למדתי, שלסיוט האיימים שחוויתי קוראים "שיתוק שינה" שהוא סוג של "סיוט לילה", ושהוא תוקף ילדים בני 4-12, אבל גם אנשים מבוגרים.

לעיתים הוא מלווה ב"יישות" שעירה, בדיוק כמו שהיה אצלי, והחווייה היא של שיתוק הגוף, וחוסר אפשרות לדבר, כאשר הדברים היחידים שפועלים, בעצם, הם העיניים….

הנה, אתם יכולים לקרוא עלזה פֹּה, ופֹּהופֹּה.

ואם הילדים שלי מספרים לי על כלמיני מפלצות שיש להם מתחת למיטה, או על ג'וקים ענקיים שנכנסו להם מהחלון, אני ישר מחבקת אותם, מתחברת לפחדים שלהם, ומספרת להם ת'סיפור על ה" מֶה" שלי.

ושיהיה לנו לילה טוב…..

לא יודעת מה היה קודם: המפגש עם ה"מֶה", או המפגש עם הכיבשה, אבל ברור לי שיש קשר בין השניים…

Scan

אבא שלי ואני