אני מנסה להיזכר מתי הפסקתי להשקיע בתחביב הכי משמעותי שהיה לי אי פעם: קריאת ספרים.

גלית ואבאעותק

הנה, כאן אני עם אבא שלי בים המלח. ומה יש לי ביד, בתוך כל המלח הזה? וואלה, ספר.

 

אני עדיין קוראת פה ושם, ויש לי ערימת ספרים חדשים על המדף (ותודה ל"ארבע במאה"), אבל איפה אני היום, לעומת תולעת הספרים של פעם.

לפני  28 שנה, חודש תשיעי של הריון ראשון, אני ו"חצוצרה בואדי" של סמי מיכאל, מנסות להגיע ביחד לקו הגמר, עוד לפני הלידה, שאחריה השתבשו לי הרגלי הקריאה.

"מה את מבלבלת ת'מוח?" אני אומרת לעצמי, "מיליוני נשים יולדות, והן ממשיכות לקרוא בלי כל הפרעות ושיבושים… יש כאלה שאפילו יולדות תאומים ושלישיות, והן עדיין קוראות ספרים בקצב… "

עובדה.

התחביבים שהתפתחו אצלי בשנים מאוחרות יותר, כשכבר הייתי אמא, היו בעיקר תחביבי אומנות ויצירה.

אולי כי רק בדרך זו התאפשר לי ליצור, ללא צורך להתרכז יותר מידי, ומבלי לאבד קשר עם המציאות הסביבתית שלי.

הצילום היה מרכיב משמעותי בחיי, עד לתקופת הגירושין. המצלמה (הוואחד איכותית וכבדה) הייתה חלק כמעט בלתי נפרד מהיד שלי, וכשגיליתי את הפוטושופ, חגגנו שלושתנו: הוא, אני ומצלמה. 

4----

 

אחרכך היה את תחביב התמונות, שיצרתי  בפוטושופ מאלמנטים שקניתי באינטרנט, ומתמונות שצילמתי.

נכדים (42)

 

ואחרכך היו ההזמנות שיצרתי לכלמיני אירועים.

41134_139157556125381_5927460_n

 

את תחביב עריכת הסרטים ניסיתי להפוך למקצוע, ורגע לפני הפריצה הגדולה (אני מחייכת, כי בחיים לא הייתי לפני פריצה גדולה, אבל המשפט מתלבש פה יפה… ) החלטתי שבעצם כבר לא בא לי סרטים.

בין לבין הייתה תקופת התכשיטים שיצרתי, בעיקר לעצמי ולחברות.

7

צמיד לרגל home made

 

והיו התמונות ששילבתי בהן מפיות וצבעי אקריליק.

photostudio_14831223827831photostudio_1483122536737

photostudio_1483122628464photostudio_1483122504482

 

וכלכך אהבתי ונהניתי מכל הפעילויות האלה. ותמיד קלקלתי לעצמי כשהחלטתי שאני רוצה גם להתפרנס מהן.

וכבר הרבה שנים ששששקט.

לא מצלמת, בקושי קוראת, לא יוצרת כלום.

פרחו תחביבי ואינם.

 

והנה, יום אחד

e11f6d6d09f6461d5353b6cfd52b6a90

הילד האחרון עוזב את הבית, ונהיה עצוב. נהיה מאד מאד מאד מאד עצוב.

 

ואז פתאום מבינים.

 

01caf4927e20a193378c488fa9d2ebd2

 

את התמונה הזאת יצרתי כשלמדתי צילום. זה היה טרם עידן המצלמות הדיגיטליות, ושיעורי הבית היו ליצור תמונה שתבטא את אחד הפחדים שלנו.

היה, ועדיין יש לי, רק פחד אחד בחיים. שמשהו רע יקרה לילדים שלי.6

העמדתי חצובה, וביקשתי מאבא שלי שילחץ על "הדק" המצלמה.

ישבנו ארבעתנו על הספה, והצילום נעשה בחשיפה איטית. ספרנו עד "שלוש", וב"שלוש", הילדים קמו ויצאו מהפריים. אני המשכתי לשבת עד "עשר".  אבא שלי עזב את "ההדק", וזו התמונה שיצאה.

וככה אני בדיוק מרגישה היום.

הילדים מתנדפים מחיי היוםיום שלי.

שומדבר רע לא קרה להם.

טפו-טפו-טפו

הם פשוט מתבגרים.

ואני? אני הולכת לקרוא…